אהרן יואלי

רקע משפחתי וראשית דרכו

אהרן יואלי נולד בשנת 1929 בחיפה, הבכור משני ילדיהם שושנה וזלמן יואלי. אביו, שניאור זלמן יואלי (שניאורסון) (ז. יואלי; 1903–1984), היה עיתונאי ועסקן ציבור, חבר מערכת "דבר" וכתב העיתון לענייני מפלגות ועניינים מוניציפליים, חבר מרכז מפא"י וחבר מועצת העיר פתח תקווה.מצד אביו היה אהרן יואלי דור שביעי למייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן מליאדי.^[2]

אהרן גדל בפתח תקווה, ולמד בבית הספר החקלאי בגבעת השלושה ובבית הספר מקס פיין בתל אביב. באותן שנים היה בין מקימי הכשרת 'ארז' של הנוער העובד.

ביולי 1947 התגייס עם בני ההכשרה לגדוד השלישי של הפלמ"ח ולחם בו במשך רובה של מלחמת העצמאות כמפקד כיתה. השתתף בקרבות הכיבוש והשחרור של עין זיתון, של צפת,^[3] של נבי יושע,^[4] של לוד וקרבות נוספים במהלך קרבות עשרת הימים. הוא הספיק לשרת זמן קצר בדרום, כאשר חטיבת יפתח הועברה אל הנגב, אך במהלך ההפוגה השנייה עבר אל חיל האוויר. בתום השירות בפלמ"ח הצטרף לקיבוץ ארז, אותו הקימו חברי ההכשרה, ונשאר חבר הקיבוץ עד 1954.

השירות בחיל האוויר

ביולי 1948 התנדב לקורס הטיס השלישי של חיל האוויר הישראלי, וזמן קצר אחר כך הועבר אל חיל האוויר. זמן קצר שירת כמטילן ואחר כך החל קורס טיס אותו סיים, בשל עיכובים שונים, רק בשנת 1951. הוא היה מראשוני הטייסים שעברו הכשרה ואימון בהטסת מטוסי סילון. יואלי נשלח לאנגליה ב-1956, לקורס בינלאומי למקלענות בחיל האוויר הבריטי, אותו סיים בהצטיינות.

יואלי היה ממניחי היסודות של חיל האוויר ומהמובילים בהתפתחותו בתחומים רבים לרבות פיתוח התשתיות מבצעיות, מערך ההדרכה וקידום מעמדו הבינלאומי. בשנים 1956–1958 היה מפקד טייסת 117 (מטוסי גלוסטר מטאור). ב-31 באוקטובר 1956, במהלך מבצע קדש, נפגע מטוסו מכדור של מקלע מצרי, אשר חדר לתא הטייס ורסיסים פצעו את יואלי בידיו. הוא חזר לנחיתת חירום בבסיס תל נוף, ועקב הפגיעה גלגל ימני ראשי לא ירד ומנוע אחד כבה. יואלי ביצע נחיתת ריסוק ופונה לטיפול בבית החולים קפלן שם נותח. לאחר 24 שעות יצא, בניגוד להוראת הצוות הרפואי, וחזר לטייסת עליה פיקד.

בשנים 1958–1960 פיקד על טייסת 101 של מטוסי מיסטר. בין השנים 1960–1962 שירת במפקדת חיל האוויר, במחלקת המבצעים, כראש ענף אוויר 3, ובין השנים 1962–1964 פיקד על בית הספר לטיסה של חיל האוויר בתל נוף. אחר כך שירת כנספח לענייני אוויר-ים בוושינגטון ארצות הברית. בין השנים 1967–1968 פיקד על פו"מ זרוע האוויר במכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה של צה"ל. בתפקידו האחרון, עד שחרורו ב-1970, שירת כראש מחלקת ההדרכה של חיל האוויר.

יואלי היה שותף לצוותים הראשונים שפיתחו את תורת ההשתתפות והסיוע של חיל האוויר בלוחמת היבשה והשתתף אף באופן פעיל בשירות המילואים כקצין תיאום ברמת האוגדה.

סיפור הפלת הסילון הראשונה

ב-1 בספטמבר 1955 בשעה 6:52 בבוקר הוזנקו יואלי ובן זוגו יואש צידון-צ'אטו מבסיס חצור, שבו שירתו כטייסי מטאור - מטוס הקרב הסילוני הראשון של חיל האוויר, שהיה באותה עת גם מטוס הקו הראשון של החיל, מול ארבעה מטוסי קרב מצריים מדגם ומפייר שחצו את קו הגבול של ישראל. בקרב אוויר צמוד שהתחולל מעל קיבוץ יד מרדכי וקיבוץ ארז הפיל יואלי בתותחים את שני מטוסי הוומפייר המצריים. היו אלו ההפלות הראשונות של חיל האוויר הישראלי במטוסי סילון. על ההפלות זכה יואלי בצל"ש הרמטכ"ל, שהומר אחר כך בעיטור העוז. בנימוקים לקבלת העיטור נכתב כי אהרן יואלי פעל ביעילות ובזריזות מופתית. בעוד בן זוגו מחפה עליו - תקף את מטוסי האויב והפילם בזה אחר זה.

תיאור המעשה: ביום ה-1 בספטמבר 1955, כשהסיגו מטוסי האויב את גבול המדינה, הוזנק סרן אהרון יואלי עם בן זוגו על מנת להניסם. כשהדביק את מטוסי האויב, פעל ביעילות ובזריזות מופתית. בעוד בן זוגו מחפה עליו - תקף את מטוסי האויב והפילם בזה אחר זה. על מעשה זה הוענק לו : עיטור העוז ניסן תשל"ג אפריל 1973, דוד אלעזר, רב-אלוף, ראש המטה הכללי

— עיטור העוז לאהרון יואלי.

יואלי סיפר על הקרב: "נכנסנו לשורה עורפית כשמספר שניים מאחורי ... התקרבתי למטוס הימני מאחור, ופתחתי באש מטווח של כ-400 מטר מארבעה תותחי 20 מילימטר". המטוס המצרי הראשון הופל ליד קיבוץ כרמיה והמטוס השני התפוצץ באוויר דרומית-מערבית ליד מרדכי ומערבית לקיבץ ארז. שתי ההפלות שנזקפו לזכותו נרשמו בלוח ההפלות של טייסת 117.

הטייסים, בליווי מפקד חיל האוויר דן טולקובסקי, נפגשו עם דוד בן-גוריון, וסרט הצילום שתיעד את ההפלה הוקרן בבתי הקולנוע. יואלי אף סיפר כי ראש עיריית אשקלון שלח לו שעון במתנה כהוקרה על כך שלא הפיל את המטוס מעל העיר.

פעילות אזרחית

בין השנים 1970–1972 עבד בתעשייה האווירית^[5] כמנהל המרכז לניסויי טיסה וכטייס ניסוי. אחר כך ועד שנת 1989 עבד כטייס בחברת התעופה אל על, ממנה פרש לגמלאות בגיל 60 לאחר 17 שנה של טיסה אזרחית. במהלך תקופה זו היה בין היתר נציגה הרשמי של מדינת ישראל בארגון הבינלאומי לתעופה (ICAO), וכן כיהן כיו"ר ועדת הערר לבריאות אנשי צוות אוויר במשרד התחבורה.

בין השנים 1993–1994 עבד בהתנדבות במנהל התעופה האזרחית של ישראל. הוא טס ברציפות במשך 41 שנה, משנת 1948 ועד לשנת 1989, שבהן צבר שעות טיסה רבות.

מטוסים שאותם הטיס:

• מטוסי קרב ואימונים: פייפר קאב, סטירמן, הרווארד, ספיטפייר, מוסטנג, מטאור, פוגה מגיסטר, מיסטר וסקייהוק.
• מטוסי נוסעים: בואינג 747, בואינג 737, בואינג 707.

נפטר ב-26 בינואר 2007.

בשנת 1950 נישא יואלי למרים לבית ברגר, ילידת הרצליה. אב לשלושה ילדים, אמיר ששרת כטייס קרב בחיל האוויר, נגה שנשואה לטייס, עודד ששרת בחיל האוויר, וסב ל-8 נכדים. אחד הנכדים הוא הטייס הראשון בחיל האוויר שהוא דור שלישי של לוחמי אוויר, ונכד נוסף הוא טייס מסחרי בארצות הברית.

• מירב הלפרין, אהרון לפידות, חליפת לחץ - דפים בספר הטיסות של חיל האוויר, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2000, הפרק "עונת הסילונים", עמ' 21–24

• אהרן יואלי, באתר הפלמ"ח
• עיטור העוז שהוענק לאהרן יואלי, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח האדם בצה"ל
• אורי דרומי, האביר באוויר: אל"מ (דימוס) אהרון יואלי, המפיל הראשון של סילוני אויב, 1929-2007, באתר הארץ, 13 בפברואר 2007
• ההפלה הסילונית הראשונה, באתר חיל האוויר הישראלי
• סיפור ההפלה הראשונה, באתר הגבורה, באתר "מרחב אווירי"
• בנו כותב: עודד יואלי, ‏מוקיר ומעריך - לזכרו של אהרון יואלי ז"ל, באתר "מרקיע שחקים"
• אהרון יואלי - ראיון (אורכב 09.03.2016 בארכיון Wayback Machine), באתר "מרכז מידע פלמ"ח"
• גיא רימון, ‏באוויר אחר, באווירה אחרת, בטאון חיל האוויר 162, ינואר 1988, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר