ארנסט גוסטב שולץ

ארנסט גוסטב שולץ נולד ב-1811 ביישוב דֶבֶּרְן (Döbern) (בימינו - דוברי Dobry, יישוב המסופח למועצת גודקובו, בעבר גטכנדורף, בפרובינציה ורמיה-מזוריה בצפון פולין), מזרחית לפרויסיש הולנד (בימינו Pasłęk). אביו, ארנסט גוסטב שולץ צו הירשפלד, היה בעל תפקיד מנהלי בכיר ("Superintendent") בכנסייה הלותרנית המקומית.

ארנסט גוסטב הבן למד הגימנסיה באלבלונג (אז אלבינג), והחל משנת 1829 - תאולוגיה לותרנית ואחר כך מזרחנות באוניברסיטת קניגסברג. בשנים 1838-1834 שולץ השתלם במזרחנות בפריז אצל מורים כמו סאסי, קאטרמר ואז'ן בירנוף. בהמשך מצא משרת מורה פרטי בביתו של המזרחן הרוזן פייר אמדה ז'ובר כדי לחזק בהזדמנות זו את שליטתו בשפות מזרחיות מדוברות. הוא שקל לנסוע למזרח התיכון על מנת ללמוד אצל המזרחן הלבנוני אחמד פארס אפנדי מאסעד שהמיר באותה תקופה את דתו לנצרות לותרנית, אך געגועיו להוריו החזירו אותו לאזור הולדתו. בשנת 1838 הוסמך כמרצה באוניברסיטת קניגסברג. בחורף 1838–1839 עשה השתלמות נוספת בערבית ועברית, לימד שיעורים פרטיים בבתי העשירים בקניגסברג וערך אנטולוגיה על ב-3 כרכים תחת הכותרת "צרפת בת זמננו,

ב-1841 ביקר שולץ בספריות בפריז ובאוקספורד על מנת לעיין בכתבי יד ערביים. הוא התוודע בהזדמנות זו למזרחן והדיפלומט כריסטיאן קארל יוזיאס, ברון פון בונזן, שנשא ונתן בלונדון בנוגע להקמת הבישופות הפרוטסטנטית של ירושלים בחסות בריטניה ופרוסיה. בשובו לפרוסיה, בתמיכתו של בונזן, התייצב שולץ בפני שר הדתות יוהאן א.פ. פון אייכהורן שחיפש אדם מתאים לעבודה דיפלומטית בקונסוליה הפרוסית שקמה זה עתה בירושלים. תחילה התמנה שולץ ב-20 במאי 1842 במשרת סגן קונסול. המלך פרידריך וילהלם הרביעי והברון בונזן היו מעוניינים באותן השנים לחזק את השפעת הכנסייה הלותרנית בארץ הקודש ובאמצעותה גם את השפעתה של פרוסיה במזרח התיכון.^[1]

כבר בשנתיים הראשונות ערך שולץ מחקרים ראשונים היסטוריים-טופוגרפיים על ירושלים וארץ ישראל. בין היתר ליווה את לורד נוג'נט בביקורו בכנסיית הקבר כדי לבדוק את אמיתות הדעות בנוגע למקום הקבורה של ישו. אחרי ביקור במולדת עמד בקשר עם אלכסנדר פון הומבולדט וביקר בחצר המלך בברלין. שולץ הכין באותה תקופה את הדו"ח שלו על ירושלים, שלווה במפה מאת הקרטוגרף היינריך קיפרט.

שולץ היה אמביוולנטי בנוגע לתפקידו כקונסול. באוקטובר 1843 פנה לממונה עליו, הקונסול הכללי פון וילדהברוך בביירות, עם בקשה לקבוע מועד לסיום שליחותו, וכעבור חודשיים אף התפטר, אך בסופו של דבר נשאר בתפקיד. לפי דעתו של טיטוס טובלר, רופא וחוקר ארץ ישראל שהכיר אותו, נטה שולץ למצבי דיכאון. תנאי המחיה בירושלים, אותם תיאר שולץ בחיבורו, הכבידו עליו.^[2]

ב-1845 חזר לירושלים בתפקיד קונסול כללי. ביתו המרווח, ששימש בעבר משלחת מיסיונרית אמריקאית, הפך למרכז תרבות ודיפלומטי חשוב שפקדו אותו מבקרים רבים מקרב הערבים והתיירים האירופים.

בשנת 1847 התמנה גם לתפקיד קונסול בביירות במקום פון וילדברוך.^[3] מלבנון יצא למסעות בגליל וגילה בהזדמנות זאת כמה תגליות ארכאולוגיות. שולץ היה הראשון שזיהה מחדש את מיקום המצודה העתיקה יודפת. הוא הסתמך על תאוריו של יוסף בן מתתיהו ועל הדמיון הפונטי של השם עם הטופונים הערבי "חירבת ג'פת". בנוסף לעניינו בהיסטוריה הקדומה ובארכולוגיה, שולץ אהב לצוד חיות בר וגם אסף צמחים אופייניים לצמחיית ארץ ישראל כדי לשלוח דוגמאות לגרמניה.^[4]

מבחינה מדינית פעל שולץ לפי הקו שחיפש ההתקרבות בין פרוסיה לאנגליה במישור המזרח תיכוני בכלל ובארץ ישראל בפרט.^[3] הוא התעניין בעידוד הפעילות המיסיונרית הפרוטסטנטית, בעיקר בקרב היהודים או הנוצרים יוונים אורתודוקסים, ובאפשרות של התיישבות נוצרית פרוטסטנטית בארץ ישראל. הוא נכנס לעימות עם הבישוף הפרוטסטנטי של ירושלים, מייקל סולומון אלכסנדר, יהודי מומר, שלא הירשה פולחן לותרני במסגרת המיסיון הבריטי LJS (החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים).^[5]

בשנת 1848 דאגות הקשורות למצב הפוליטי הבלתי יציב באירופה והתערערות מצב בריאותו אילצו אותו לחזור לפרוסיה. הוא חידש שם את עבודתו המחקרית בנוגע לגליל וירושלים. בחזרתו לארץ ישראל ב-1850 סבל מחום גבוה ומצהבת, ובנוסף שבר רגל עקב נפילה מעל סוס.

גולת הכותרת של הפעילות התרבותית הגרמנית בארץ ישראל הייתה הקמת הספרייה המלכותית בירושלים שכללה באוספיה כתבי יד, ספרים נדירים ותעודות היסטוריות. הספרייה התמקמה בבית הקונסוליה הפרוסית ברחוב הנביאים, מול הכניסה אל השכונה זיכרון משה. הבניין נהרס על ידי המחתרת היהודית אחרי עליית הנאצים לשלטון.

בשנת 1847 הקים בקונסוליה ספרייה ציבורית לפי דגם של הספרייה באוניברסיטת גטינגן, אם כי קטנה בממדיה. החידוש שבה היה כך שהיא לא נועדה רק לחוקרים ולחכמי דת ותלמידיהם אלא הייתה זמינה אף לקהל הרחב - כולל תיירים (בעיקר דוברי גרמנית) ותלמידי בית הספר של המיסיון. הספרייה הייתה בקשר קצר עם החברה הספרותית הבריטית בירושלים והועלה בשלב מסוים האפשרות ששני המוסדות יתאחדו. רשימת הספרים שנועדו לחקר ארץ ישראל הורכבה על ידי אמיל רדיגר מן העיר האלה. הספרייה ייבאה ספרים רלוונטיים מאירופה ושלחה לספריות אוניברסיטאיות בגרמניה פרסומים והעתקי תעודות מארץ ישראל.

בימיו האחרונים טופל על ידי אחיות ממסדר הדיאקוניסות הפרוטסטנטיות, ונפטר באוקטובר 1851. שולץ הובא לקבורה בבית הקברות של הקהילה הלותרנית בירושלים. בלווייה השתתפו בני כל העדות והמעמדות בעיר. בשנת 1857 הפסטור פיליפ וולף, שהתארח אצל שולץ בירושלים בשנת 1847,^[6] צירף את חיבורו של שולץ למהדורה הראשונה של הספר שכתב בעצמו על העיר.

• 1845 - Jerusalem, eine Vorlesung (ירושלים, הרצאה) עם מפה מאת היינריך קיפרט. ההרצאה הוקראה על ידי שולץ בישיבה של החברה הגאוגרפית בברלין

מתאר בו תמונה די עגומה ופסימית של המצב בארץ ישראל באמצע המאה ה-19. מספר על עוולות צבא הכיבוש העות'מאני, המאבקים השבטיים המקומיים, פשיטות הבדואים, חוסר הצדק, השימוש בעינויים, הביטחון האישי הירוד, השחיתות, תוך הבעת אהדה לאוכלוסייה המקומית.

• דב שידורסקי:גרמניה בארץ ישראל:מעורבותה והשפעתה על התפתחות הספריות בארץ ישראל (באנגלית) Libri, 1999, vol. 49, pp. 26–42