באצ'אלמאש

בשנת 1543 נזכרה לראשונה באצ'אלמאש בכתובים של הארכיבישוף של קלוצ'ה. במאה ה-17 הגיע זרם של קרואטים לעיירה בהנהגת פרנציסקנים מבוסניה. בשנות ה-80 של המאה ה-18 התיישבו 195 משפחות גרמניות בבאצ'אלמאש והיוו את הרוב השולט עד 1945. בשנים אלה אדמות העיר היו בבעלות הגברים האצילים מהאזור.

במאה ה-19 הפכה העיירה למרכז ייצור יין ותבואה, אשר נשלחה בעיקר לאוסטריה ולבוהמיה.

בשנת 1941 הגיע מספר התושבים ל-13,310,^[1] כאשר שני שלישים מתוכם היו גרמנים. בין השנים 1945–1946, לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, הורחקו מרבית הגרמנים מהעיירה, והונגרים מסלובקיה עברו להתגורר בה.

באמצע המאה ה-18 החלו יהודים להתיישב במקום, עיקר פרנסתם היה ממסחר שהוביל להתפתחות כלכלית של כלל היהודים באזור.^[2] יחס תושבי המקום, שרבים מהם היו ממוצא גרמני, היה עוין כלפי היהודים והתרחשו בעיירה כמה עלילות שם.^[2] בשנת 1850 נשרף הארכיון ולכן לא נשאר תיעוד על כך.^{[דרוש מקור]}

בעקבות הקרע ביהדות הונגריה היהודים החליטו להצטרף אל קהילות הסטטוס קוו אנטה. ב-1880 נמנו בעיירה 189 יהודים מתוך כ-8,000 איש.^[1] בשנת 1888 נבנה בבאצ'אלמאש בית כנסת חדש ומפואר.^[2] האוכלוסייה הגיעה לשיא ב-1910 של 217 יהודים, אך לאחר מלחמת העולם הראשונה היא הצטמצמה לכ-150 יהודים והצליחה להתאושש באופן יחסי עד ערב מלחמת העולם השנייה.^[1]

בשנת 1846, נוסד בית ספר יסודי יהודי.^[3] לשון הלימוד בו הייתה גרמנית עד 1869 ומאז ואילך - הונגרית. בבית הספר למדו 14 יהודים. במקום פעל "תלמוד תורה". ב-1906 הונהגו בבית הספר שיעורים בעברית בהשפעת אגודה המקומית שנקראה "חובבי שפת עבר". אך ב-1922 בעת "הטרור הלבן", שנגרם על ידי הגרמנים, נסגר בית הספר לאחר שהשלטונות ביטלו את תמיכתם בו ושללו את רישיונו. בשנת 1924 הוחזר למוסד הרישיון לאחר שהקהילה הדגישה את תרומתו ללשון ולתרבות ההונגרית, אך התמיכה בו לא חודשה. ב-1929 מנה בית הספר 21 תלמידים ומורה אחד.

בעיירה קיים בית עלמין יהודי. בשנת 1950 הוקם לוח זיכרון לזכר הנספים בשואה שגרו בעיר. בסתיו 1956, בעת המרד ההונגרי, עזבו כל היהודים את העיר. מאז אין יהודים בבאצ'אלמאש. בית הכנסת בעיר הפך לבית ספר נוצרי, ולוח הזיכרון הועבר מבאצ'אלמאש לבית הכנסת בבאיה.^[2]

הקהילה היהודית בתקופת השואה

בינואר 1941, לפני הכיבוש הגרמני, חיו בבאצ'אלמאש 186 יהודים שהיוו כאחוז אחד מהאוכלוסייה המקומית כולה.^[1][3][4] מרבית היהודים היו סוחרים, בעלי מלאכה, בעלי מקצועות חופשיים וכמה מהם היו פקידים.

בשנת 1942 גויסו מהעיר יהודים לשרות העבודה למטרת עבודות כפייה עבור הצבא ההונגרי.^[3][2] בשנת 1944, לאחר כיבוש הונגריה נכנס הצבא הגרמני לבאצ'אלמאש, והיהודים הורשו לצאת מהעיר בשעות קבועות בלבד.

באפריל הוקם הגטו המקומי במתחם של טחנת קמח, ובחלוף החודשים עד הגירוש רוכזו בו יהודים מבאצ'אלמאש ומיישובים בסביבה, בהם באיה, באצ'קה טופולה, מייקוט וסובוטיצה, עד שבמתחם שהו בסופו של דבר כ-3,000 יהודים בתנאים קשים.^[4][3][5]

בין 25 ביוני ל-28 ביוני 1944 גורשו כל תושבי גטו באצ'אלמאש והועמסו על רכבת גירוש שיצא ממרכז השילוח בסגד. הרכבת נשאה כ־6,000 יהודים, ובאמצע הנסיעה חולקו המגורשים לשתי קבוצות: 2,737 מהם גורשו לאושוויץ, והשאר ובהם יהודי באצ'אלמאש גורשו למחנה שטרסהוף שבאוסטריה.^[3][4] לאחר המלחמה, חזרו לעיר כ-30 יהודים בלבד ששיפצו את בניין בית הכנסת וחידשו את חיי הקהילה.^[2]

• ארמין פלש (1865 – מחנה השמדה אושוויץ, 1944) היה הרב הראשי של הערים קאניז'ה, ואחר כך של מוהאץ'.
• רוברט טאבורי (במקור טאובר 1855 – 1906) היה סופר, עיתונאי יהודי-הונגרי, אביה של הסופרת פירושקה טאבורי (1892–1947).

• גרמניה בקננג (אנ'), גרמניה
• סרביה בזדאן, סרביה
• סרביה באימוק, סרביה
• קרואטיה ביזובץ (אנ'), קרואטיה
• סלובקיה ולקי מדר, סלובקיה
• רומניה בורסק, רומניה
• פולין גיזלקי (אנ'), פולין

• כריסטינה בז'ן (אנ'), בצ'למש, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך III, עמ' 315), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
• פנקס הקהילות הונגריה, יוסף שוויצר, עמוד 178–179
• באץ'-אלמאש, בתוך: שלמה שפיצר, קהילות הונגריה: הקהילות החרדיות בהונגריה - תש"ד, ירושלים: מכון ירושלים, תשס"ט, עמוד 62. (נתוני האוכלוסין בספר מבוססים על מפקד קהילות הונגריה של המועצה המרכזית של יהודי הונגריה שנערך בפקודת שלטונות הכיבוש הנאצי באביב 1944)

מדיה וקבצים בנושא באצ'אלמאש בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של באצ'אלמאש
• קהילת יהודי באצ'אלמאש באתר בית התפוצות
• "באצ'אלמאש", באתר JewishGen (באנגלית)
• באצ'אלמאש (Bácsalmás), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם