בת' אליוט

אליוט שימשה כסגנית נשיאת פרק סן פרנסיסקו של ארגון הלסביות הפוליטי בנותיה של ביליטיס בשנים 1971 ו-1972, במהלכן שימשה גם כעורכת הביטאון של הפרק, Sisters. כשהיא הצטרפה לראשונה ב-1971, זכותה להיות בארגון עורר ויכוח סוער, בגלל המגדר בו זוהתה בלידתה.^[3] היא התקבלה לארגון, ושירתה בו עד סוף 1972 אז היא הואשמה בטרדה מינית על ידי חברתה לשעבר, הלסבית הבדלנית ופעילה אנטי-טרנס בוו ג'ו וון דורה, מה שהוביל להצבעה שהכריעה בנושא.^[4][5] התוצאה הייתה 35 ל-28 נגד הכללתה של אליוט, או כל אישה טרנס אחרת בקבוצה.^[6] כאשר דל מרטין הודיעה על תוצאות ההצבעה, צוות המערכת של Sisters יצאו כולן, ואף עזבו את הארגון בעקבות עוזב את הקבוצה בעקבות ההחלטה.

בת' אליוט המשיכה את מעורבותה בתנועת הנשים כשעזרה להקים ולארגן את כנס הלסביות של החוף המערבי שהתקיים באפריל 1973. היא הייתה בוועדה המארגנת, והתבקשה להופיע בתור זמרת בכנס עצמו. אך בלילה הראשון של הכנס, כשעלתה לבמה, היא נתקלה באופוזיציה אלימה. קבוצת לסביות בדלניות, The Gutter Dykes (דייקיות הביבים), ארגנו קמפיין וחילקו עלונים במחאה על השתתפותה של אליוט, בטענה שהיא גבר, והן ניגשו לבמה באופן מאיים.^[7] מופיעות אחרות, ג'ין קורדובה, רובין טיילר, ופטי הריסון, הצהירו כי הן הגיבו להגנתה של אליוט והביאו להכרה בצורך להצביע אם אליוט תוכל להמשיך ולהופיע. על פי רובין טיילר, המתנגדות אף עלו על הבמה כדי להכות את אליוט, והיא נפגעה על ידן. זה לקח יותר משעה לספור את 1,300 הקולות, בערך, של המשתתפות בכנס, ובתוצאה הסופית, שני שלישים הצביעו לטובת הופעתה של אליוט.^[8] אליוט הופיעה בסט קצר ואז עזבה את הכנס.למחרת, כשעלתה לבימה הנואמת המרכזית רובין מורגן, היא נתנה נאום אותו שינתה לאחר אירועי הלילה הקודם. בנאום, שכותרתו "לסביות ופמיניזם: מילים נרדפות או סתירות?" מורגן כינתה את אליוט "פורץ זכר טרנסווסטיט", וכשהיא משתמשת בשמות גוף זכריים, האשימה אותה כ"אופורטוניסט, מסתנן, ומשחית עם מנטליות של אנס".^[9][10]

התקרית בכנס, שהיה האירוע הלסבי הגדול ביותר עד אותה העת, השאירה את חותמה. לא רק שאליוט צולקה רגשית וחברתית, אלא גם הופצו חומרים בגנותה בקרב הרשתות העממיות הלסביות, ומשם התחיל הדימוי של "הטרנס האנס", אשר הפך לחלק בסיסי מגישות טרנספוביות עד היום. האירוע היה הפעם הראשונה שבו פמיניסטיות רבות נתקלו בשאלת זהותן של נשים טרנסג'נדריות והיכללותן בתנועה. אליוט נותרה מנודה ממרבית הקהילות הלסביות ושל תנועת הנשים בשל המחלוקת שעוררה הסוגיה בקרב פמיניסטיות.^[11]

מאז אמצע שנות ה-1970, בת' אליוט כותבת ומפרסמת רבות בנושא ביסקסואליות, פמיניזם, תנועת האיידס, פמיניזם סקס-פוזיטיב, ונושאים טרנסג'נדריים.^[12] בנוסף, אליוט חיברה מספר ספרים, ביניהם ספר זיכרונותיה משנת 1996, Mirrors: Portrait of a Lesbian Transsexual, שתואר כ"קלאסיקה בהיסטוריה הספרותית הלסבית פמיניסטית וכן הטרנסג'נדרית/טרנסקסואלית" על ידי עיתון Bay Area Reporter.^[13] במהדורה מחודשת של הספר ב-2011, היא הוסיפה מבוא, אחרית דבר, ופרק על החוויה שלה בכנס הלסביות של החוף המערבי. היא גם המחברת של רומן המדע הבדיוני, Don’t Call it “Virtual”, אשר יצא בשנת 2003.^[14]

היא מעורבת באקטיביזם פוליטי למען זכויות להט"ב, וייסדה את מועדון הלהט"ב על שם אליס ב. טוקלאס בסן פרנסיסקו. היא נבחר כחברת מועצת המנהלים של הוועדה לרפורמה בחוקי המין של קליפורניה, אשר, בשנת 1975, תמכה בביטול החוק נגד מעשי סדום (משכב זכר) בקליפורניה.

אליוט זמרת פולק מאז שנות ה-1960 המאוחרות, והייתה פעילה בסצנת המוזיקה ההיפית של הייט-אשבורי בשנות ה-1970. האלבום האחרון שלה יצא בהוצאה עצמאית ב-2005, בשם Buried Treasure.^[15]

• בת' אליוט, באתר ספוטיפיי