האבסינת

בציור מתוארות שתי דמויות – גבר ואישה. האישה יושבת במרכז התמונה, והגבר יושב לשמאלה ומביט שמאלה – אל מחוץ לתמונה. האישה בוהה קדימה, מבטה אינו ממוקד בדבר, ולפניה כוס ובה אבסינת שהוא משקה ירוק חריף.

כל אחת מהדמויות שקועה בעצמה, והיצירה מבטאת את הניכור והבדידות החברתית שנפוצה בפריז הגדלה והולכת של שנות ה-1870.האישה היא השחקנית אלן אנדרה (אנ') ששימשה מודל לאמנים, והגבר הוא הצייר והפסל מרסלן דבוטן (אנ')– שתי דמויות בוהמייניות ידועות באותה עת. בית הקפה שבו יושבים השניים הוא קפה דה לה נובל אתנה (אנ') בכיכר פיגאל שבפריז, ששימש מקום מפגש מקובל לאמנים (נהרס בשרפה ב-2004).

הקומפוזיציה של הציור משקפת את השפעת הצילום על האמנות המודרנית בקיטוע של הקומפוזיציה ובנקודת המבט של הצייר. הדמויות ממוקמות בשולי הפורמט, ואת החלל המרכזי של הציור תופשים השולחנות הריקים של בית הקפה, המסודרים בזווית היוצרת עומק פרספקטיבי בחלל.

כשהוצגה לראשונה בשנת 1876, זכתה היצירה לביקורות שליליות ביותר. המבקרים כינו את היצירה "מכוערת" ו"מעוררת דחייה" והיא לא הוצגה שוב עד שנת 1892, עת הוסרה מהתצוגה בשל קריאות הבוז של הצופים. בין השאר תקפו המבקרים את התמונה בשל מה שנראה כ"חוסר איזון" – הדמויות אינן במרכז התמונה או בחזיתה, והדמות הימנית "חתוכה".

בפעם השלישית הוצגה היצירה בשנת 1893 באנגליה, שם עוררה שיח ציבורי ער. רבים ראו בה מסר בלתי מוסרי בשל תיאור דמויות "מנוונות", משולי החברה; בעיני רבים אימתה התמונה את חשדם של הוויקטוריאנים כלפי האמנות בצרפת וכלפי הצרפתים בכלל. מאידך, רבים אחרים ראו בה מעין תמרור אזהרה מפני הידרדרות מוסרית, ועל כן הותרה הצגתה. הסופר ג'ורג' מור (אנ') אמר על הדמות הנשית בתמונה "איזו זנזונת!" והוסיף, "זה אינו סיפור נעים, אבל הוא מהווה לקח".