האיסור לקצור פאת השדה

מצווה זו נזכרה בתורה בשני מקומות:

• בפרשת קדושים:

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט:

— ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ט'

• וכן בפרשת אמור באמצע תיאור המועדים:

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ

— ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק כ"ב

הקוצר את כל שדהו ולא משאיר אפילו שבולת אחת - עובר על האיסור.^[1] האיסור נוהג גם בעצים ולא רק בתבואת שדה.^[2] גם אם בעל השדה הוא עני - אסור לו לקצור את כל השדה.^[3]

לאו זה הוא לאו שניתק לעשה, כלומר במקרה שבעל השדה לא השאיר פאה בסוף שדהו, צריך לתת לעניים מהתבואה שכבר קצר. ובתלמוד נחלקו עד מתי יכול להפריש:”מצות פאה להפריש מן הקמה, לא הפריש מן הקמה - מפריש מן העומרים, לא הפריש מן העומרים - מפריש מן הכרי עד שלא מרחו, מרחו - מעשר ונותן לו; משום ר' ישמעאל אמרו: אף מפריש מן העיסה ונותן לו” (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף צ"ד, עמוד א')

אין להניח פאה המשותפת לשני שדות, אפילו אם בשניהם גדל אותו סוג גידול, היות שהמצווה היא שיתוף העניים בכל שדה בפאה מיוחדת. גם אם השדות צמודים אבל יש ביניהם נחל או שביל או דבר אחר שחוצץ כך שאינם נחרשים ונקצרים כאחד, הם נחשבים כשני שדות וצריך להניח פאה לכל שדה.^[4] אבל במטע של אילנות, שביל או נחל אינו מפריד את המטע לשני חלקים, כי הם נראים כאחד, ורק אם היה גדר בין שני החלקים צריך להשאיר פאה מכל חלק בפני עצמו.^[5]

האיסור נועד לשמור את הפאה לעניים, ולכן במקום שבו לא נוהגים עניי ישראל לבוא לשדות כדי לקחת את הפאה - אין איסור לבעלים לקצור ולקחת את הפאה לעצמו: ”לעני ולגר תעזוב אותם - ולא לעורבים ולא לעטלפים”.^[6][7][8] לפי זה כתב הרמ"א שבימיו לא נוהגים להותיר פאה בשדה, כיוון שרוב העניים אינם יהודים.^[8]

• פאת השדה
• מתנות עניים

• הרב אליעזר מלמד‏, הלכות פאה, באתר פניני הלכה