היסטוריה של פסיכופתיה
השם פסיכופתיה, נגזר מהשפה היוונית פסיכה (נפש) ופתיה (ייסורים), נטבע על ידי פסיכיאטרים גרמנים במאה ה-19 ושימש לתיאור כל צורה של מחלת נפש, ואת ענף המחקר שידוע כיום בשם פסיכופתולוגיה.[1][2]
עד אמצע המאה ה-20 השתמשו פסיכיאטרים במונח "נחיתות פסיכופתית" כדי להתייחס לסוג ההפרעה הנפשית שניתן לכנות כיום הפרעות אישיות, יחד עם מגוון רחב של מצבים אחרים המסווגים כיום בצורה שונה.[3] מתחילת המאה ה-20 נעשה שימוש במונחים אלה ושאר מונחים באופן רחב מאוד כדי להתייחס לכל מי שהפר ציפיות ונורמות מוסריות, או נחשב בלתי רצוי מבחינה חברתית כל שהיא.
במרוצת השנים, הפכה בקרב הציבור הרחב המילה "פסיכופת" לקללה פסיכולוגית בצירוף מילים כמו "משוגע", "מטורף" ו"חולה נפש", אך עם הקשר מוסרי של רוע ומסוכנות.
תפיסות מוקדמות
תיאורים המאפיינים את האישיות הפסיכופתית ניתן עוד למצוא בזמני קדם. תאופרסטוס, תלמידו של אריסטו, תיאר אבות-טיפוס מוסריים שונים בספר שלו "טיפוסים". התיאור שלו של 'חסר הבושה' מתאים לתפיסות המקובלות כיום בנוגע לפסיכופתיה:
חסר הבושה ילך להלוות כסף מבעל החוב לו הוא עדיין לא שילם... בשוק, בעודו עומד ליד המאזניים, הוא יזכיר לקצב שירות כל שהוא שעשה בשבילו. אם יוכל, הוא יגנוב חתיכת בשר, או עצם למרק שלו. אם המזימה מצליחה, הוא מרוצה, אם לא, הוא יחטוף חתיכת טריפה ויצחק... ביום למחרת, הוא יתפוס מקום בתיאטרון ויראה את ההצגה מבלי לשלם את חלקו; ולמחרת יביא גם את מקורביו... הוא ילך לביתו של אדם אחר וישאל שעורה, ולפעמים סובין; ועוד יתעקש שהמלווים ימסרו לו זאת בפתח ביתו... הוא גם יעשה שימוש במרחצאות, יתפרע, יגזול מהרוחץ את שכר הטרחה שלו, וכאשר הוא מסיים הוא מלגלג – "לא תודות לך!"
תוויות שונות לדפוסי האישיות ודפוסי ההתנהגות שאופייניים לפסיכופתיה קיימים ברוב התרבויות.[5] בניגריה הכפרית, אנשי היורובה עשו שימוש במונח "אראנא-קאן" כדי לתאר "אדם שדואג רק לענייניו ללא התחשבות באחר. "מלא כוונה רעה, עקשן, ולא משתף פעולה."[6] האינואיטים השתמשו במילה "קונלאנגטה" כדי לתאר אדם אשר "יודע מה צריך לעשות אבל לא עושה את זה." הפסיכיאטרית האנתרופולוגית ג'יין מ' מרפי, כותבת שבצפון מערב אלסקה, המונח קונלאנגטה עשוי להיות מוחל על "אדם ש... משקר שוב ושוב, גונב דברים ולא הולך לצוד, וכשהאחרים יוצאים מהכפר, הוא מנצל מינית נשים רבות, מתעלם מנזיפות, ותמיד מובא לפני בכירי הכפר לקבלת עונש."[7]
המאה ה-19
שגעון ללא הזיות
בתחילת המאה ה-19 הפסיכיאטר הצרפתי פיליפ פינל היה הראשון שניסה לסווג את האישיות של המטופלים שלו. פינל הגדיר את האישיות הפסיכופתית כאישיות עם "שגעון אך ללא הזיות". פינל חשב שהאדם צריך להיקרא 'משוגע' כי יכולות הרגש שלו פגומות, אף על פי שתפיסת המציאות שלו תקינה.[8]
שחיתות מוסרית מולדת
בשנת 1812 הפסיכיאטר בנג'מין ראש תיאר אינדיבידואלים כבעלי שחיתות מוסרית מולדת אותה ראה כמערכת פגומה. ראש טען שהפגיעה במוסר היא מולדת או תוצר של מחלה – עם השפעה של סביבה מערערת. ראש התעסק בשאלות מוסריות ואמר שאדם חולה לא מואשם בהיותו חולה – אין לו יכולת בחירה, ולכן הוא אינו צריך לשאת באחריות מעשיו. כך הצליח ראש להעביר את הדיון לזירה המוסרית לעומת פינל שדיבר במושגים שהיו רפואיים בימיו. ראש גם ראה אנשים כאלה כאנשים שמגיעה להם חמלה ושניתן לעזור להם עם מחלת הנפש שלהם, גם אם זה היה בבית הסוהר או מה שהוא כינה 'המערכת הנוצרית של המשפט הפלילי'.[9]
אי שפיות מוסרית
בשנת 1835 הפסיכיאטר האנגלי ג'יימס פריצ'רד (אנ') נחשב כמי שטבע את המושג אי שפיות מוסריות. המושג התייחס ל"סטייה של רגשות טבעיים, תחושות, מזג, הרגלים, נטיות, עמדות מוסריות ודחפים טבעיים – ללא הפרעות יוצאות מן הכלל של חשיבה והגיון ובמיוחד, ללא הזיות או אשליות חשיבה". פריצ'רד טען כי אנשים אלו יודעים את ההבדל בין טוב לרע, אך עדיין נדחפים לעסוק ברע. לדעת פריצ'רד, "טירוף מוסרי" צימצם את האחריות הפלילית ויכולת הבחירה החופשית ולכן יכול לשמש הגנה משפטית.[8]
בנוסף, פריצ'רד טען כי אנשים אלה חיים את חייהם בצורה חסרת אחריות, ואינם חווים תחושות של בושה או היסוס מחזרה על ההשלכות ההרסניות של מעשיהם. הרעיונות של פריצ'רד הגיעו לשימוש נרחב באירופה במשך כמה עשורים. יתר על כן, באותה תקופה המילה "מוסרי" שנלקחה מהשפה הצרפתית (Moral) לא בהכרח התייחסה לנורמות מוסריות, אלא ליכולות נפשיות ורגשיות של האדם.[8]
נחיתות פסיכופתית
בשנת 1891 יוליוס לודוויג אוגוסט קוך (אנ') היה הראשון שהשתמש במושג נחיתות פסיכופתית שהתפרסם בתוך גרמניה ומחוצה לה. קוך השתמש במושג כדי לתאר מטופלים עם סוגים שונים של תפקוד לקוי או התנהגות מוזרה בהיעדר סימן של מחלת נפש אחרת או פיגור שכלי.[9][3]
קוך היה נוצרי וגם הושפע מתיאוריות חברתיות שהיו פופולריות באירופה באותה עת (אנ'), אם כי הוא התייחס לשני טיפוסים של פושעים, כאלה שנולדו ככה וכאלה שרכשו סגנון חיים כזה. אף על פי שפשיעה מתוך הרגל הייתה רק חלק קטן מתפיסתו, הציבור הגרמני השתמש בגרסה המקוצרת של "נחותים" כדי להתייחס לכל מי שסובל כביכול מנטייה מולדת לפשע.[3] היו רופאים וקלינאים שעברו להשתמש במושג של קוך 'נחיתות פסיכופתית', אך במקביל היו רופאים שעדיין השתמשו במושג 'אי שפיות מוסרית'.[3]
בסוף המאה ה-19 השפעתן של מגמות אי-שפיות הדעת החלה לדעוך ותפיסותיו של קוך לקחו את מקומן. הסיבה המרכזית לדעיכה הייתה השפעה דתית אמריקאית שחששה כי קבלת המגמות הרפואיות בתחום אי-שפיות הדעת תביא לפגיעה באמונה הדתית האמריקאית ולפגיעה בסטנדרטים המוסריים ובפרקטיקה המשפטית בארצות הברית.[11]
המאה ה-20
עד אמצע המאה ה-20 עדיין היו רופאים וקלינאים רבים שהשתמשו במושג פסיכופתיה כדי להתייחס לכל המחלות וההפרעות נפשיות. למשל, הפסיכיאטר זיגמונד פרויד במאמר שלו "דמויות פסיכופתיות על הבמה".[12]
בשנת 1904 התייחס ריכרד פון קראפט-אבינג לפסיכופתים כ"קבוצה ללא סיכויי הצלחה בעתיד". לדעתו יש, "לכלוא אותם לכל חייהם לטובתם ולטובת החברה". בהמשך יצר את המונחים סדיזם ומזוכיזם, והתייחס להתנהגות סדיסטית פסיכופתית כמסוכנת במיוחד.
מלחמת העולם הראשונה ואחריה
לאחר מלחמת העולם הראשונה החליפו פסיכיאטרים גרמנים את המושג 'נחיתות פסיכופתית' עם המילה 'פסיכופתיה' והנגזרות שלה כדי להימנע מלהישמע ביקורתיים; באותה תקופה מונח זה נחשב נייטרלי יותר והוא כיסה מגוון רחב של מצבים שונים. הפסיכיאטרים אמיל קרפלין, קורט שניידר, וקארל בירנבאום יצרו סיווגים שונים תחת הכותרת 'אישיות פסיכופתית', ורק חלק קטן מתתי-הסוגים שהם תיארו נחשבו בעלי קשרים מיוחדים להתנהגות אנטי-חברתית.[א] שניידר במיוחד קידם את תת-הסוגים האנטי-חברתיים וניסה לנסח אותם במונחים פחות שיפוטיים מקרפלין, אם כי עדיין הגדיר אותם כ"אישיות חריגה שסובלת מהחריגות שלה או שהחברה סובלת ממנה".[13] ברוח דומה, בשנת 1909 הציע קארל בירבנאום את המונח סוציופתיה – כלומר, כוחות חברתיים שיכולים לקבוע אם אדם יהפוך לעבריין או לא.[14]
מסוףשנות ה-20 של המאה ה-20, הפסיכולוג האמריקני ג'ורג פרטרידג' צמצם באופן משפיע את ההגדרה של פסיכופתיה לאישיות אנטי-חברתית, ומשנת 1930 הציע ששם מתאים יותר עבורה יהיה סוציופתיה.[15]
חוקים נגד "פסיכופת מיני"
משנות ה-30 של המאה ה-20 חוקים נגד "פסיכופת מיני" (Sexual Psychopath, מונח החוזר לקראפט-אבינג) החלו להיות מיושמים במדינות רבות בארצות הברית. חוקים אלה היו מבוססים על האמונה שעברייני מין הם "חסרי שליטה על הדחפים המיניים שלהם", ויחזרו על הפשע שוב ושוב ללא קשר לאם נענשו, או לחוויות אחרות – כלומר, מעשיהם נתפסו כדטרמיניסטיים. באותה תקופה חוקים אלה אפשרו את האשפוז הכפוי והלא מוגבל בזמן של עברייני מין שביצעו עבירות מין חמורות.[16]
פסיכופתיה אוטיסטית
בשנת 1944 בעבודת הדוקטורט שלו תיאר הנס אספרגר ארבעה ילדים בעלי קשיים בהשתלבות חברתית וקרא לסוג האישיות שתיאר "פסיכופתיה אוטיסטית". מאוחר יותר השם שונה לתסמונת אספרגר כדי להימנע מהסטיגמה שהייתה כרוכה במונח פסיכופתיה.
פריצות דרך
בשנת 1941 כתב הפסיכיאטר הרווי קלקלי את הספר מסיכת השפיות אשר נחשב פורץ דרך בתיאור מקרים פסיכיאטריים, ולאחת העבודות החשובות ביותר על פסיכופתיה במאה ה-20. מעבודתו של קלקלי צמחו בסופו של דבר כמעט כל ההמשגות המודרניות על פסיכופתיה, והדומיננטית ביותר שבהם או "סטנדרט הזהב" רשימת הפסיכופתיה המעודכנת.
צוות העבודה של DSM-3 קבע כי התפיסות של קלקלי סובייקטיביות מדי, ולכן נתונות לפרשנות רבה מצד אנשי מקצוע. על אף התנגדות קטנה של חלק מצוות העבודה, בסופו של דבר הוחלט כי הפרעת אישיות אנטיסוציאלית תאובחן על פי התנהגות נצפית, ולא על פי מאפיינים אישיותיים. מכיוון אחר, הסוציולוגית לי רובינס (אנ') הייתה גם דמות משפיעה בחקר האישיות האנטי-חברתית, שנבעה בעיקר מספרה "ילדים סוטים שגדלו: מחקר סוציולוגי ופסיכיאטרי של אישיות סוציופתית", אשר היה מבוסס על קריטריונים תפעוליים שסיפק הפסיכיאטר האמריקאי אלי רובינס (אנ').[17] עבודתם בסופו של דבר עיצבו את האבחנה המאוחרת יותר של הפרעת אישיות אנטיסוציאלית.