הרדוק

נהוג לציין כי האזכור הראשון של הרדוק מופיע ב"כתבי איפטי" (Hypatian Codex) כחלק מתיאור מסע צבאי שערך נסיך קייב מסטיסלב וולדימירוביץ', והוא מתוארך לשנת 1128. בימי הביניים נשלטה העיר על ידי נסיכות פולוצק תחילה, ולאחר מכן על ידי הדוכסות הגדולה של ליטא - במפתו של טומאש משקובסקי (1613) מופיע הרדוק כישוב הנמצא בפרובינציית וויטבסק. לאחר חלוקת פולין הראשונה בסוף המאה ה-18, עברה הרדוק לשליטת האימפריה הרוסית, ולאחר מספר שנים זכתה לסטטוס של מרכז אוּייזד (נפה) - תחילה במחוז פולוצק, לאחר מכן, במחוז בלארוס, וב-1802 - במחוז ויטבסק. בחצי השני של המאה ה-19, התפתחה העיר סביב הכביש המהיר בין ויטבסק לסנקט-פטרסבורג, התפתחות שהואצה עם חיבורה לקו מסילת הברזל ב-1904.

לאחר המהפכה הקומוניסטית, הפכה העיר ב-1919 חלק מהרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית, וב-1924 קיבלה סטטוס של מרכז ראָיון (נפה) על שמה, כחלק ממחוז וויטבסק.

ניתן להעריך כי קהילה יהודית התקיימה בהרדוק לפחות מתחילת המאה ה-19 - כך למשל מרשימת בעלי הבתים של יהודי הרדוק מ-1869 אפשר ללמוד כי חלק מהבתים היו נכון לכתיבת הרשימה בבעלות יהודית מעל 70 שנה^[1]. ממקורות סטטיסטיים רשמיים ניתן ללמוד כי מניינם של היהודים בהרדוק במאה ה-19 (לא כולל את תושבי האוּייזד) היה:

1825 - 1291 יהודים.^[2]

1855 -2000 יהודים מתוך סך 3500 תושבי העיר^[3].

1864 - 2408 יהודים מתוך סך 4173 תושבי העיר^[4].

1884 - 2710 יהודים מתוך סך 5475 תושבי העיר^[5].

1897 - 3411 מתוך סך 5023 תושבי הרדוק^[6].

בתחילת המאה ה-20 נמנו בהרדוק כ-3,400 יהודים, רוב תושביה. בעיר פועלים מספר בתי כנסת, ושני בתי ספר עבריים.

עם עליית הבולשביקים לשלטון, התחילה שקיעתם של חיי התרבות היהודית בהרדוק - בהדרגה נסגרו בתי הכנסת ומוסדות הלימוד, כאשר בסוף שנות ה-30 נסגר בית הספר היהודי האחרון, וכן בסוף שנת 1938 העבירה הקהילה היהודית את בתי הכנסת האחרונים לרשות השלטונות^[7]. ערב מלחמת העולם ה-2, ב-1939, עמד מספרם של יהודי הרדוק על כ-1584^[8], כאשר אליהם נוספו עם פרוץ המלחמה גם פליטים מפולין.

ב-9 ביולי 1941 נכבשה העיר בידי הגרמנים, כאשר רק חלק קטן מיהודי העיר הספיקו לעזוב טרם כיבושה. עד מהרה הוטלו על יהודים שנותרו תחת כיבוש נאצי גזירות שונות, כשהראשונה בהן הייתה נשיאת טלאי צהוב (לא בצורת מגן דוד, אלא עגול). לאחר מכן נשדד ונבזז רכושם של היהודים, כאשר אלה החלו מבתי יהודים עמידים יותר (ברחוב קרל מרקס למשל), וסופם בפוגרום שפגע בכל יהודי העיירה. הונהגו עבודות כפייה משפילות וחסרות תכלית - למשל היהודים חויבו לנכש בידיהם עשבים ברחובות העיר. בד בבד, החלו הגרמנים בהוצאות להורג המוניות. תחילה, כדי למנוע אפשרות של התנגדות יהודית נרצחו בכפר ברזובקה הסמוך גברים צעירים וחלק מהנשים הצעירות.

בסוף קיץ 1941, מספר שבועות בלבד לאחר נפילתה של העיר בידי הגרמנים, רוכזו כ-500 היהודים שנותרו בעיר בגטו, אשר הוקף בהמשך בגדר תיל, ואמנם הגטו גבל בנהר הגורוז'אנקה, מה שאפשר בריחה מהגטו. בגטו התקיימו תנאי צפיפות ורעב, שהפילו חללים רבים, ומעת לעת נרצחו קבוצות של עשרות יהודים ממנו. ב-14 באוקטובר 1941 נלקחו כל היהודים שנותרו בגטו (זקנים, נשים וטף) לוורובייבי גורי (Vorobyevy Gory) הסמוכה לעיר, ונרצחו שם. בזמן זה הועלו באש בתי הגטו.

הרדוק שוחררה ב-24 בדצמבר 1943, ולמושל הצבאי מונה אברהם בודמן, מפקד גדוד הצבא האדום אשר פרץ ראשון אל העיר. בודמן, יליד המולדובה שהשתקע בהמשך בעיירה, זכה לפגוש את המשפחות היהודיות שחזרו אל העיר לאחר שחרורה, סה"כ כ-400 איש. הקהילה הקטנה ששרדה את המלחמה ניהלה גם לאחריה חיי קהילה יהודית, בהנהגת גרעין של זקני העיר (אוסואצוב, בוגטיר, חזנוב, קוז'בניקוב ואחרים) שדאגו לשמר את המסורת - נחגגו חגי ישראל, נערכה בעיר שחיטה כשרה, קיימו את מצוות ברית המילה. לאחר המלחמה דאגו "הזקנים" לגדר את בית העלמין היהודי, ולא נערכה הקבורה בו ללא ברכתם. במהלך שנות ה-60 הוקמה על ידי יהודי העיירה אנדרטת זיכרון לזכר הנספים בשואה ליד ברזובקה, ובאמצע שנות ה-70, החליטה הקהילה בהנהגתו של אהרון אוסואצוב (שהיה לראש הקהילה הבלתי רשמי לאחר המלחמה) לשקם את אתרי הזיכרון לנספים ולאחר איסוף כסף בוצעו עבודות וביניהן בניית קשת בדרך אל אנדרטת הזיכרון בוורובייבי גורי.

מדיה וקבצים בנושא הרדוק בוויקישיתוף

• "הרדוק", באתר JewishGen (באנגלית)
• הרדוק (Gorodok), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
• דניאל רומנובסקי (אנ'), גורודוק, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק B, עמ' 1676–1678), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
• האראדוק (בלארוס), דף שער בספרייה הלאומית