BGM-71 טאו

הטיל משוגר מארבעה סוגי פלטפורמות:

• כמערכת נשק אינטגרלית של מסוק. בצה"ל, היו אלו מסוקי הקוברה והMD 500 דיפנדר.
• נישא על גבי נגמ"ש. בנגמשי ברדלס של צה"ל, הותקנה מערכת, שנקראה "ג'ירף". הג'ירף הייתה מעלית, שעליה מותקנת מערכת העורב, ואיתה עולים המערכת, הכוון והמפקד, בתוך הנגמש, עד שהם מציצים מעל קו הרכס, שמאחוריו עמדתם, יורים ומייד יורדים. כל זה בלי צורך להניע את הנגמ"ש כולו, ובלי צורך לנסוע עמו קדימה ואחורה במדרון. בצבאות אחרים היו מערכות אחרות, כגון זרוע שמרימה את הטיל מתוך הנגמש מעל קו הרכס.
• נישא על גבי רכב רך (ג'יפ, האמר או רכב שטח אחר). בתקופה בה היו בצה"ל ג'יפים קטנים, חוליית עורב כללה שני ג'יפים. בכול אחד מהם היו שני אנשי צוות. באחד הג'יפים המשגר ושלושה טילים. בג'יפ השני היו חמישה טילים.
• נישא על גבי חוליית חיל רגלים כשרכיבי המשגר מפורקים בזמן התנועה ומורכבים בעמדת הירי על גבי חצובה. לוחם אחד היה נושא את החצובה והקנה, שני היה נושא את יחידת הצידוד וההגבהה (החלק המרכזי של המערכת), השלישי היה נושא את תיבת ההנחיה (חלק, שבמערכות מודרניות יותר יכול להיות מוחלף בשבב ממוחשב זעיר + מצבר), הרביעי היה נושא את הכוונת (שכוללת את המכשור למעקב אופטי אחרי הטיל) והחמישי היה נושא טיל בודד. עבור כל טיל נוסף, החוליה הייתה צריכה לכלול לוחם נוסף. בפעולה לילית החוליה הכילה לוחם נוסף, שנשא את מכשור ראיית הלילה. מעבר לזאת, רצוי היה, שהכוון – הלוחם שיורה ומכוון, לא יישא מטען כבד, כדי שידיו לא ירעדו אחרי מאמץ, תוך כדי הירי. לכן הרבה פעמים, הכוון לא נשא חלק מהמערכת על גבו. כמו כן, לחוליה היה גם מפקד, שלא תמיד נשא חלק של המערכת על גבו, ואם הוא היה סמל מחלקתי או קצין, היה לו גם קשר, שנשא מכשיר קשר, ולא חלק של המערכת.
  

חוליית חיל הרגלים יכולה להגיע במסע רגלי ארוך, לפרוק מנגמ"ש או רכב רך נושא מערכות עורב, שהגיע לתא שטח לא עביר, או מוזנקת ממקום למקום בעזרת מסוק תובלה.

לצה"ל הגיע הטאו לראשונה ברכבת האווירית שהעבירה נשק מארצות הברית ומגרמניה לישראל במהלך מלחמת יום הכיפורים, ביוזמת ראש היחידה למחקר ופיתוח, תא"ל עוזי עילם. בימיה האחרונים של המלחמה נעשו ניסיונות ראשונים לבצע ירי טילים לעבר מטרות אויב. ביומה האחרון של המלחמה ביצע כוח צה"ל ירי על מספר טנקים סורים. טנק אחד הושמד ולחמישה טנקים אחרים נגרם נזק.

היה זה הירי המבצעי המוצלח הראשון של המערכת^[2]. סיכומי המלחמה הראו כי ברמה המערכתית היה הכישלון בשל חוסר הידע בצה"ל כיצד יש להפעיל את המערכות השונות הקשורות לירי הטיל, והיעדר תורת לחימה קיימת שניתן להתבסס עליה.

לאחר מלחמת יום הכיפורים קיבל הטאו בצה"ל את הכינוי "עורב". הוקמו יחידות ייעודיות (רובן במילואים) לתפעול טילי הטאו. רוב היחידות האלו היו בסדר גודל של פלוגה, ונקראו בשם "פלנ"ט" או "עורב" (כשמו של הטיל), וכינויין הרווח היה "ציידי הטנקים". בדרך כלל, יחידות אלו צמודות בשגרה לחטיבות חיל הרגלים של צה"ל כחלק מהגדס"ר ועוסקות בחלק ניכר מזמנן במשימות שאינן קשורות ישירות לתפעול הטילים. במבצע שלום הגליל, ב-11 ביוני 1982, מצפון לכפר עמיק במורדות המזרחיים של ג'בל בארוכ, השמיד כוח נ"ט מחטיבה 409 11 טנקים מדגם T-72 של הצבא הסורי. היה זה כנראה המפגש הראשון של טילים מתוצרת ארצות הברית עם הטנק החדיש ביותר שייצרה ברית המועצות באותה עת^[3].

בתחילת שנות ה-90 שופרה מערכת הכוונת של המשגר והוסף לה אמצעי הדמאה טרמית המאפשר תצפית ושיגור גם בחשיכה. מפעם לפעם הופעלו טילי הטאו ברצועת הביטחון בדרום לבנון במארבים מיוחדים שכונו "מארבי עורב". במארבים אלה נישאו הטילים על גבם של אנשי הצוות לעמדה ארעית בתוך הסבך, ובעת זיהוי של מחבלי חזבאללה הטיל שוגר לעברם בטווח גבוה מזה של הרובים הרגילים.

הטאו יצא משירות בצה"ל בשנת 2013. יחידות הפלנ"ט ממשיכות להתקיים ועושות שימוש במערכות נשק נ"ט אחרות.

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: טאו

• סקירה מקיפה, באתר פדרציית המדענים האמריקניים
• אחיקם משה דוד, אחרי 40 שנה: צה"ל נפרד מטיל העורב, באתר nrg‏, 16 ביולי 2013