טריטוריית ויסקונסין

טריטוריית ויסקונסין כללה בתחילה את כל המדינות של ימינו ויסקונסין, מינסוטה ואיווה, כמו גם חלק מהדקוטות ממזרח לנהר מיזורי. חלק גדול מהשטח היה במקור חלק מהטריטוריה הצפון-מערבית, אשר נמסרה על ידי בריטניה ב-1783. החלק במה שהוא כיום איווה והדקוטות היה במקור חלק מרכישת לואיזיאנה, פוצל מטריטוריית מיזורי ב-1821 והוצמד לטריטוריית מישיגן ב-1834.

החלק שהיה בעבר חלק מהטריטוריה הצפון-מערבית ואשר הפך מאוחר יותר למדינת ויסקונסין היה חלק מטריטוריית אינדיאנה כאשר זו הוקמה בשנת 1800. בשנת 1809, הוא הפך לחלק מטריטוריית אילינוי; לאחר מכן, כאשר אילינוי עמדה להפוך למדינה ב-1818, אזור זה צורף לטריטוריית מישיגן. לאחר מכן טריטוריית ויסקונסין פוצלה מטריטוריית מישיגן בשנת 1836 כאשר מדינת מישיגן התכוננה להפוך למדינה. ב-1838 הפך קטע השטח ממערב למיסיסיפי לטריטוריית איווה.

רוב האדמה שנותרה בטריטוריית ויסקונסין המקורית הייתה במקור חלק מרכישת לואיזיאנה, אם כי חלק קטן היה חלק משטח עליו ויתרה בריטניה הגדולה בהסכם 1818. אדמה זו ממערב למיסיסיפי פוצלה מטריטוריית מיזורי ב-1821 וצורפה לטריטוריית מישיגן ב-1834. ב-1838, הוקמה טריטוריית איווה, שצמצמה את טריטוריית ויסקונסין לגבולות במשך עשר השנים הבאות; עם הענקת מדינה לוויסקונסין, גבולותיה צומצמו שוב, למיקומם הנוכחי.

במפקד האוכלוסין של ארצות הברית 1840, 22 מחוזות בטריטוריית ויסקונסין דיווחו על ספירות האוכלוסייה הבאות:

קיימים אי סדרים בציר הזמן ההיסטורי בתחילת הטריטוריה. לאחר שהקונגרס סירב לעתירתה של מישיגן להקמת מדינה, למרות עמידה בדרישות המפורטות בפקודת צפון-מערב, אנשי מישיגן אישרו את חוקתה באוקטובר 1835 והחלו בממשל עצמי באותה תקופה. עם זאת, מישיגן לא נכנסה לאיחוד עד 26 בינואר 1837, והקונגרס לא ארגן את טריטוריית ויסקונסין בנפרד ממישיגן עד 3 ביולי 1836.

בתקווה לספק רציפות מסוימת בממשל במהלך אותה תקופת ביניים, פרסם המושל בפועל של טריטוריית מישיגן, סטיבנס טי מייסון, ב-25 באוגוסט 1835, כרוז, שקרא לבחירת מועצה מחוקקת מערבית (המועצה הטריטוריאלית השביעית של מישיגן), שזכתה לכינוי ה-Rump Council. מועצה זו הייתה אמורה להתכנס בגרין ביי, ויסקונסין, ב-1 בינואר 1836. עם זאת, בגלל המחלוקת בין מישיגן ואוהיו על רצועת טולדו, הידועה בשם מלחמת טולדו, הנשיא ג'קסון העביר את מייסון מתפקידו ב-15 באוגוסט 1835, והחליף אותו בג'ון ס. הורנר. הורנר פרסם כרוז משלו ב-9 בנובמבר 1835, וקרא למועצה להתכנס ב-1 בדצמבר 1835 - מה שנתן לצירים פחות מחודש ללמוד על השינוי ולנסוע לישיבה. הדבר גרם למטרד ניכר בקרב הנציגים, שהתעלמו מכך. אפילו הורנר עצמו התרשל מלהשתתף. המועצה התכנסה ב-1 בינואר כמתוכנן קודם לכן, אך הורנר, על אף שהתכוון להשתתף, התעכב בשל מחלה ובהיעדרו של המושל המועצה יכלה לעשות מעט יותר מאשר לבצע כמה תפקידים מנהליים וטקסיים. על הזיכיון שלה לרצועת טולדו, מישיגן קיבלה את חצי האי העליון.

הנשיא אנדרו ג'קסון מינה את הנרי דודג' למושל ואת הורנר למזכיר. האספה המחוקקת הראשונה של הטריטוריה החדשה כונסה על ידי המושל דודג' בבלמונט, במחוז לאפייט הנוכחי, ב-25 באוקטובר 1836.^[1] בשנת 1837 הפכה ברלינגטון, איווה, לבירה הטריטוריאלית השנייה של טריטוריית ויסקונסין. בשנה שלאחר מכן, טריטוריית איווה הוקמה והבירה הועברה למדיסון.

חוק ההסמכה של ויסקונסין

בשנת 1846, הקונגרס אישר את חוק ההסמכה של ויסקונסין, שהיה הצעד הראשון בדרך למדינה עבור ויסקונסין. ויסקונסין תהפוך למדינה החמישית שנוצרה מהטריטוריה הצפון-מערבית הישנה. מורגן לואיס מרטין, הנציג הטריטוריאלי של ויסקונסין לקונגרס, טען בתחילה שהמדינה המוצעת צריכה לכלול את כל השטחים שנותרו בטריטוריה הצפון-מערבית המקורית כפי שהוגדרה בתקנות צפון-מערב משנת 1787.

רוב חברי הקונגרס האמינו שמדינה כזו תהיה גדולה מדי. בסופו של דבר הם קיבלו את הטיעון של סטיבן דאגלס מאילינוי, יו"ר ועדת בית הנבחרים לטריטוריות, לפיה הקונגרס אינו מחויב לתקנות צפון-מערב, והעבירו חקיקה המאפשרת להקים מדינה שישית משארית הטריטוריה הצפון-מערבית שלא נכללה במדינת ויסקונסין החדשה. עם זאת, הצעות חוק שלאחר מכן ב-1847 וב-1848 לארגון "טריטוריית מינסוטה" נדחו בטענה של"מינסוטה" לא היו קרוב ל-5,000 הזכרים הבוגרים החופשיים הנדרשים למעמד טריטוריאלי חוקי.

טריטוריית ויסקונסין לאחר שוויסקונסין הפכה למדינה

כאשר ויסקונסין הפכה למדינה ב-29 במאי 1848, לא נעשו הסדרים בכלל לקטע האדמה בין נהר סנט קרויקס לנהר המיסיסיפי שהיה מאורגן בעבר כחלק מטריטוריית ויסקונסין. בנוסף, כשאיווה הפכה למדינה ב-28 בדצמבר 1846, לא נעשו הסדרים לארגון רשמי של שאר מה שהיה טריטוריית איווה.

בקיץ 1848 התארגנו תושבי האזור וקראו לסדרת פגישות. עם תחילת הפגישות הללו, הנציג הטריטוריאלי האחרון לקונגרס ג'ון ה. טווידי הגיש רשמית את התפטרותו, ובכך פינה את המושב. מזכיר המדינה ג'ון קטלין נסע לסטילווטר, מינסוטה, ובתפקיד המושל בפועל של הטריטוריה פרסם כתבי בי-דין לבחירות מיוחדות למילוי המושב, שבהן זכה הנרי ה. סיבלי ב-30 באוקטובר.

כשסיבלי נסע לוושינגטון לתפוס את מקומו בקונגרס, הוא לא זכה להכרה מיידית. רק לאחר קרב פוליטי ארוך הורשה לשבת ב-15 בינואר 1849. במשך תקופה מסוימת, היו בו זמנית נציגים בקונגרס הן ממדינת ויסקונסין והן מטריטוריית ויסקונסין, מצב חסר תקדים. סיבלי עשה את הסדר הראשון שלו לדחוף את החוק הדרוש להקמת טריטוריית מינסוטה, שהתרחש ב-3 במרץ 1849.

האספה המחוקקת של טריטוריית ויסקונסין הייתה מורכבת ממועצה (שוות ערך לסנאט) ונציגים. המושב הראשון של האספה המחוקקת הראשונה התכנס בבלמונט, מחוז איווה (כיום במחוז לאפייט), ב-25 באוקטובר, והתפזר ב-9 בדצמבר 1836. למועצה באותה תקופה היו 14 מושבים, ובראשה עמד הנרי ביירד ממחוז בראון. היו 26 נציגים; יו"ר הבית היה פיטר ה. אנגל ממחוז דובוק ("מחוז דובוק" כלל בשלב זה את כל השטח ממערב לנהר המיסיסיפי ומצפון לקו הרוחב של הקצה הדרומי של האי רוק).

הישיבה האחרונה של האספה הייתה הישיבה השנייה של האספה המחוקקת החמישית, שהתכנסה ב-7 בפברואר והתפזרה ב-13 במרץ 1848. נשיא המועצה המונה 13 חברים היה הורציו נ. וולס ממילווקי, ודובר בית הנבחרים המונה 26 חברים היה טימותי ברנס ממחוז איווה.