יהדות קירואן

היהודים הראשונים הגיעו לקירואן מאזור קירנאיקה (לוב), עם יסודה בשנת 670 (שנת 50 להג'רה).^[2][3] גל שני של מתיישבים יהודים הגיע לעיר בסוף המאה ה-7. תקופת תור הזהב של הקהילה היהודית בקירואן החלה בסוף המאה ה-8 ונמשכה עד תחילת המאה ה-11, כלומר מתקופת שלטון האע'לבים לשלטון החפצים (الحفصيون) (אנ'). בעיר היו בית כנסת, ישיבה, בית קברות, ארגון צדקה קהילתי ומוסדות נוספים. היהודים בעיר היו בקשר עם הישיבות הבבליות בפומבדיטה וסורה, ועם קהילות יהודיות במערב בספרד.

בשנת 880 ביקר אלדד הדני בעיר ובקהילה המקומית וספר על מסעותיו. הוא ריתק את הקהל בשליטתו בעברית. הוא הציג אוסף חוקים שלטענתו נהוגים בקרב עשרת השבטים האבודים. חוקים אלו היו בלתי מוכרים ליהודי קירואן, לכן הם שלחו שאלות לרב צמח בן חיים מישיבת סורא, שניסה להסביר אותם וליישב אותם על פי ההלכה. רבנים אחרים, ביניהם רבי מאיר מרוטנבורג וחברי התוספות, לא אהבו את החוקים שהציג אלדד הדני.

בתחילת המאה ה-10, יהודי בשם יצחק בן שלמה ישראלי (נפטר בשנת 950) לימד בבית הספר לרפואה בקירואן ^[4]  ושימש כרופא האישי של השליט הסופי של השושלת האגלאבית (אמיר זיאדאת אללה השלישי)^[5]  והשליט הראשון של השושלת הפאטמית. הוא כתב מאמרים אודות הפילוסופיה הניאופלטונית, והתכתב עם רבי סעדיה גאון בבבל. ^[6] יהודי קירואי שני, בשם דונאש בן תמים, היה רופא ופילולוג, ששימש גם כרופא בחצר הפאטמית. יהודי קירואי שלישי מאותה תקופה, נתן הבבלי, (950) תיעד את רשמיו מיהדות בבל בסדר עולם זוטא.^[7]

במהלך המאה ה-11, היהודי הבולט בקירואן היה אברהם בן נתן (אבו אישאק איברהים בן אתא),^[5] "מגדולי המנהיגים היהודיים של ימיו", אשר בשנת 1015 קיבל את התואר נגיד הגולה ( "נסיך הגולה") וראש הקהילות מהמנהיג הרוחני של דורו, חי גאון.^[7]  הוא היה הרופא האישי של הסולטן אל-מועיז בן באדיס (אנ'), משושלת אָ-זִירְיוּן (אנ') (الزيريون) מצפון אפריקה, ככל הנראה גם הרופא של הסולטן הקודם, באדיס בן מנסור, אביו של מועז.^[5][7]

אחד מבני דורו של אברהם בן נתן, יהודה בן יוסף, היה הסוחר הבולט בעיר, ששלט על נתיבי השיט המסחריים בים התיכון ובנתיבים להודו. בזמן מלחמה, כשנאסר על כל שאר הספינות להפליג, הסחורות של בן נתן הועמסה על ספינות המלחמה המלכותיות השייכות לסיידה, יורש העצר המלכה זיריד. ^[8] חי גאון כינה אותו ראש כלה, ראש הסדר שעמד בראש ההתכנסויות בירחי כלה במהלך החודשים אדר ואלול.^[7]

גם אברהם בן נתן וגם יהודה בן יוסף מתו באותה שנה, אי שם בשנות ה-30 של המאה ה-11.^[7]

במהלך המאה האחת עשרה, העיר קירואן נכבשה בשנת 1057 על ידי שבטי בדואים, אנשי באנו הלאל שהגיעו ממזרח ובני המוראביטון שפלשו מדרום מרוקו. כיבוש זה גרם להרס העיר ושינה באופן דרמטי את הנוף התרבותי והפוליטי שלה. כובשי העיר אסרו על לא-מוסלמים מלהתגורר בעיר והיהודים הוכרחו להתאסלם או לעזוב אותה. גזרות אלה גרמו להגירה המונית של האוכלוסייה היהודית מאזור קירואן והעיר וסביבתה הפכו למעוז ערבי. אף על פי שהכיבוש הרס את אזור העיר, ערי החוף שגשגו, ערים כמו תוניס נשארו חשובות, לייצור טקסטיל, קרמיקה, זכוכית, שמן, סבון ומוצרים אחרים. תוצאה הרסנית נוספת שנגרמה מהכיבוש הובילה למדבור.

גודל הקהילה היהודית ירד משמעותית. הקהילה היהודית התפרקה סופית ב-1270. האוכלוסייה היהודית שחיה בעבר בעיר נדדה לאזורים כמו מצרים וסיציליה.^[2]

לאחר הקמת תוניסיה כמדינת חסות צרפתית ב-1881, חזרו מספר יהודים לעיר.^[9] בין היהודים שחזרו היו מספר סוחרים וחנוונים ונפתחו שני בתי כנסת.^[9] כאשר גרמניה כבשה את תוניסיה במהלך מלחמת העולם השנייה, רבים מהיהודים הללו ברחו.^[9] לאחר המלחמה חלקם חזרו. בין השנים 1946–1960 יהודי הקהילה עברו לחיות במקומות אחרים בתוניסיה או היגרו אל מחוץ למדינה.^[9] בשנת 1936 חיו בעיר 348 יהודים בשנת 1946 חיו בעיר 275 יהודים והחל מאמצע שנות השישים של המאה העשרים אין כלל יהודים בעיר, אף על פי שהמקום היה מרכז תורני יהודי חשוב 900 שנה קודם לכן בצפון אפריקה.^[3]

ערך מורחב – ישיבת קירואן

לאורך כל השנים קירואן נודעה כמרכז תורני ללימודי התלמוד וההלכה והיהודי העיר ניהלו התכתבות בנושאי ההלכה עם קהילות מספרד ואירופה וגם עם קהילות בבל, לרבות עם רבנים גדולים בתורה כמו הרב שרירא גאון, הרב חי גאון ושמואל הנגיד. בשיא יוקרתה של הישיבה, יהודי קהילות מצרים היו פונים לחכמי קירואן, אף על פי שהם היו כפופים לרבנות ארץ ישראל. ^[10]  רבי יעקב בן נסים הנהיג את ישיבת קירואן בסוף המאה ה-10. במהלך כהונתו הגיע רבי חושיאל בן אלחנן לקירואן מאיטליה,^[1]  עם פטירתו של רבי יעקב בן נסים, בשנת 1006, חושיאל ירש אותו. עם פטירתו של רבי חושיאל, רבינו נסים בן יעקב,^[1]  בנו של רבי יעקב בן נסים, קיבל על עצמו את הנהגת הישיבה והדריך את רבינו חננאל בן חושיאל.^[1]  באותה תקופה למד גם הרב אייזיק אלפסי בקירואן, לפני שעבר לפאס שבמרוקו. רבנו נסים נפטר בשנת 1062,^[7]  ועד אמצע המאה ה-11 איבדה ישיבת קאירואן את מעמדה כמרכז עולמי ללימוד תורה.

מבנה בית הכנסת מצופה בטיח בצבע תכלת דהוי ומתקלף למחצה. הוא ממוקם ברחוב סלאח-סויסי בכתובת: rue Salah Souissi (El Marr), Kairouan, Tunisia שברובע היהודי. לא ניתן להבחין בו בסביבה המקיפה אותו אלמלא הדלת המעוגלת וצבע התכלת שלה.

בשנת 1920, זמן קצר לאחר הקמת הפרוטקטורט הצרפתי בתוניסיה, חזרה קירואן אל עברה היהודי התוסס עם הקמת בית כנסת חדש הממוקם ברחוב סלאח-סויסי. הקהילה היהודית של קירואן בחרה להקים את בית הכנסת הראשי שלה בלב הרובע על מנת להצהיר שהקהילה נוכחת בעיר. ^[11] בשנות ה-70 של המאה העשרים, לאחר עצמאות תוניסיה ומלחמת ששת הימים שהובילה לעזיבת הקהילה היהודית מקירואן, בית הכנסת יצא מכלל שימוש והוא הועמד לרשות השלטונות התוניסאיים כדי שישמש כבית ספר קוראני (מדרסה). נכון להיום בית הכנסת הרוס בחלקו ועזוב.

בשנת 2015 הוכרז כי בית הכנסת הישן של קירואן ישוחזר בהוראת מועצת העיר. שיקום בית הכנסת הוא חלק מפרויקט השיקום של מקומות תפילה בקירואן, שמועצת העיר לקחה על עצמה. ^[12] נכון לשנת 2023, מצב פרויקט השיקום אינו ידוע.

הכניסה לבית הקברות הרוסה. בית הקברות קיים כאחד השרידים האחרונים של הקהילה היהודית של קירואן. הוא מתפוגג במהירות מהזיכרון הקולקטיבי של תושבי העיר.

• היסטוריה של היהודים בתוניסיה
• היסטוריה של היהודים באפריקה
• קירואן

• מנחם בן-ששון, "צמיחת הקהילה היהודית בארצות האסלאם: קירואן, 1057-800", ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשנ"ז