יחסי גרמניה – דרום אפריקה

בשנת 1914 נכנסה דרום אפריקה למלחמת העולם הראשונה מטעם האימפריה הבריטית נגד הקיסרות הגרמנית. בהמשך כבשה דרום אפריקה את דרום-מערב אפריקה הגרמנית, והחזיקה אותה עד לעצמאות נמיביה בשנת 1990.

דרום אפריקה נכנסה למלחמת העולם השנייה בצד בעלות הברית נגד גרמניה הנאצית ומדינות הציר האחרות. רבים בדרום אפריקה, כולל תנועת האפריקאנרים אוסווברנדוואג (OB), התנגדו וביקשו לשמור על נייטרליות דרום אפריקה במהלך הסכסוך, אם לא להיכנס למלחמה בצד גרמניה.^[1]

חברי ה-OB סירבו להתגייס לכוחות דרום אפריקה, ולעיתים אף התנכלו לחיילים במדים. זה הביא להתפרעות גלויה ביוהנסבורג ב-1 בפברואר 1941; 140 חיילים נפצעו קשה.^[2]

מסוכן יותר מכך היה היווצרותם של הסטורמיירים, אגף פארא-מיליטרי של ה-OB בדומה לאס אה הנאצי. את אופיים של הסטורמיירים היה ניתן לראות מהשבועה שנאמרה על ידי מגויסים חדשים: "אם אני נסוג, תהרוג אותי. אם אמות, נקום אותי. אם אני מתקדם, עקוב אחרי".^[3] הסטורמיירים עסקו בחבלה נגד ממשלת האיחוד. הם פגעו בקווי חשמל ומסילות רכבת, וחתכו קווי טלגרף וטלפון.^[2] מעשים מסוג זה הלכו רחוק מדי עבור רוב האפריקנים, ומאלן הורה למפלגה הלאומית להיפרד מה-OB בשנת 1942.^[4]

ממשלת האיחוד פשטה על ה-OB ועל הסטורמיירים, והעמידה אלפים מהם במחנות מעצר למשך המלחמה. בין העצורים היה ראש הממשלה לעתיד ג'ון פורסטר.

בסוף המלחמה ה-OB נקלט במפלגה הלאומית וחדל להתקיים כגוף נפרד.

לגרמניה המערבית ולממשל האפרטהייד בדרום אפריקה היו קשרים הדוקים מאוד, למרות הסנקציות הבינלאומיות. בשנת 1951, הקונסוליה הכללית המערב-גרמנית נפתחה בקייפטאון. בשנת 1955 החלו המשא ומתן להסכם תרבות. בשנת 1956 החל משפט של 156 חברי האופוזיציה בגין בגידה קשה. התביעה בדרום אפריקה ביקשה את עזרתה של בון במשפט חשוב זה וקיבלה אותו ללא דיחוי. אחד הנאשמים במשפט זה היה נלסון מנדלה.^[5]

במהלך שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, מערב גרמניה ודרום אפריקה ניהלו אפילו שיתוף פעולה גרעיני. בראשית שנות השבעים נאלץ ה-FRG להחזיר את שגריר נאט"ו, מכיוון שביקר במפעל להעשרת אורניום בדרום אפריקה.^[6]

תעשיית הנשק המערבית-גרמנית ייצאה שריון לדרום אפריקה - גם לאחר הכרזתו הרשמית של אמברגו הנשק של האו"ם ב-1977. "דיימלר הוא שותף חיוני לתעשיית המלחמה בדרום אפריקה", סיכם עבדול מינטי, מנהל ארגון האנטי-אפרטהייד הבינלאומי בסוף שנות השמונים. "ואם יש חברה בינלאומית, שעשויה להחליש את צבאה של מדינת האפרטהייד, זו תהיה דיימלר-בנץ."^[7] למרות הסנקציות של האו"ם, מסרשמיט-בולקוב-בלום ייצאה מסוקים לדרום אפריקה.^[5] כדי להתחמק מהסנקציות בשנת 1979 הוקמה החברה הדרום אפריקאית אטלנטיס דיזל מנועים, ולדיימלר-בנץ היה מניות בהיקף 12% בחברה זו.^[8]

כאשר יותר ממאה ארגונים אמריקאים נסוגו מדרום אפריקה באמצע 1987, חברות מערב גרמניות הרחיבו את מסחרן והשקעותיהן בדרום אפריקה.^[5]

מאז סיום האפרטהייד גברו היחסים בין המדינות. הוועדה הבין-מדינתית הגרמנית-דרום אפריקאית סיפקה מסגרת לשיתוף פעולה דו-צדדי מאז 1996.^[9]

באוקטובר 2007 ביקרה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל בדרום אפריקה, ונפגשה עם נשיא דרום אפריקה, תאבו מבקי.^[9][10] בשנת 2010 ביקר שר החוץ הגרמני, גידו וסטרוולה בדרום אפריקה, וכינה את מערכת היחסים "מעולה" ו"שותפות אסטרטגית "בכלכלה ובענייני עולם.^[11]

דרום אפריקה היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של גרמניה באפריקה.^[12] הסחר בין שתי המדינות גדול מאוד ומוערך בסכום כולל של 12.6 מיליארד אירו (2008).^[9] בשנת 2010 הייתה גרמניה שותפת הסחר הרביעית בגודלה של דרום אפריקה אחרי סין, ארצות הברית ויפן, והסחר נאמד בהיקף של 35.478 מיליון ראנד (3.718 מיליון אירו).^[13] דרום אפריקה ממשיכה לדווח על גירעונות סחר גדולים עם גרמניה, ולאחרונה מחלקת המסחר והתעשייה של דרום אפריקה הביאה זאת לידי האיחוד האירופי עד להמתנה לניהול חוזר של סחר בין המדינות.

דרום אפריקה היא ביתם של מספר גדול של אנשים ממוצא גרמני.