יחסי ונצואלה–מקסיקו

יחסים מהקולוניזציה הספרדית ועד שנות ה-90

גם מקסיקו וגם ונצואלה חולקות היסטוריה משותפת בעובדה ששתי המדינות היו פעם חלק מהאימפריה הספרדית. במהלך התקופה הקולוניאלית הספרדית, מקסיקו נודעה אז כמלכות המשנה של ספרד החדשה והבירה הייתה מקסיקו סיטי, בעוד שמה שהפך בימינו לוונצואלה נודע אז כקפטן הכללי של ונצואלה, וקראקס הייתה בירתה. בשנת 1810, הן מקסיקו והן ונצואלה החלו בתהליכי העצמאות שלהן מספרד כאשר כל אומה קיבלה לבסוף עצמאות ב-1821 וב-1830, בהתאמה. זמן קצר לאחר קבלת העצמאות, אגוסטין הראשון, קיסר מקסיקו יצר קשר עם הנשיא סימון בוליבר בכך שהודיע לו על עלייתו לכס המלכות המקסיקני וסיפר לו על הערצתו האישית לבוליבר לאחר שלמד על גבורתו ההרואית ומסעות הצבא המוצלחים שלו.^[1]

בשנת 1842, שתי המדינות הסמיכו שגרירים זו אצל זו. שגריר מקסיקו בוונצואלה הוצב בבוגוטה, קולומביה ואילו שגריר ונצואלה במקסיקו הוצב בוושינגטון די. סי., ארצות הברית. ב-1916, שלחה מקסיקו את השגריר הראשון בקראקס; עם זאת, היחסים הדיפלומטיים נעשו מתוחים ב-1922, מאחר שנצואלה לא הקימה בשלב זה שגרירות תושבת במקסיקו. בשנת 1922, מקסיקו, במחאה, סגרה את שגרירותה בקראקס. בספטמבר 1923 ניתקה מקסיקו את היחסים הדיפלומטיים עם ונצואלה לאחר שהמדינה דחתה את כניסתם של אזרחים מקסיקנים שהגיעו למדינה כדי להשתתף בפעילויות תרבות המתקיימות בוונצואלה. היחסים הדיפלומטיים יכווננו מחדש עשר שנים מאוחר יותר ביוני 1933.^[2]

במהלך שנות ה-40, היחסים הדיפלומטיים נורמלו בין שתי המדינות ושגרירים תושבים מונו לבירות כל אחת מהמדינות, בהתאמה. בשנת 1946, הנשיא רומולו בטנקור היה ראש המדינה הראשון של ונצואלה שערך ביקור רשמי במקסיקו. במהלך שנות ה-50, לאחר ההפיכה בוונצואלה ב-1948, ונצואלה הייתה תחת שלטונו בפועל של מרקוס פרס חימנס וחברי הממשלה המודחים יצאו לגלות במקסיקו כולל הנשיא והסופר לשעבר, רומולו גאלגוס; מזכיר החוץ והמשורר, אנדרס אלוי בלנקו; והמייסד לעתיד של אופ"ק, חואן פבלו פרס אלפונסו.

לאחר נפילתו של פרז חימנס, בינואר 1960, הנשיא אדולפו לופס מטאוס היה ראש המדינה המקסיקני הראשון שביקר בוונצואלה בזמן סיור בדרום אמריקה. מאז הביקורים הראשוניים, נערכו כמה ביקורים רמי דרג בין שני העמים.^[2]

יחסים משנות ה-90 עד 2010

ב-1995, מקסיקו וונצואלה, יחד עם קולומביה; חתמו על הסכם סחר חופשי; עם זאת, ונצואלה פרשה מההסכם ב-2006. המעורבות של האחרונה בתעשיית הנפט של שתי המדינות, כמו גם הצטרפותה של מקסיקו להסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה ב-1994, הובילה למחלוקות שונות בין שתי המדינות. במהלך כהונתו של נשיא מקסיקו ויסנטה פוקס מ-2000 עד 2006; הקשרים בין שתי המדינות נעשו מתוחים מאוד. בנובמבר 2005, שיתוף הפעולה והמעורבות בין הנשיא פוקס לארצות הברית על הצעת אזור הסחר החופשי של אמריקה התקוע בפסגה הרביעית של אמריקה הביאו את היחסים לשפל בין מקסיקו לוונצואלה.^[3]

נשיא ונצואלה הוגו צ'אווס, הצהיר בנאום ב-10 בנובמבר 2005 בפני תומכיו בקראקס כי הוא עצוב ש"נשיא עם כמו המקסיקנים מרשה לעצמו להפוך לגור הכלב של האימפריה", וכן הופיע על שלו. תוכנית אירוח שבועית "אלו פרזידנטה" שלושה ימים לאחר מכן, שבה הצהיר שהנשיא המקסיקני "מדמם מפצעיו" והזהיר את הנשיא פוקס לא "להתעסק" איתו, שמא פוקס "יעקוץ".^[3] דרישתה של מקסיקו להתנצל לא נענתה על ידי ממשלת ונצואלה, ושתי המדינות משכו את השגרירים שלהן תוך יומיים מהצהרת השידור, מה שהחל את המשבר הדיפלומטי במקסיקו ובוונצואלה ב-2005.^[4][5]

יחסים משנת 2010

ביולי 2006, הנשיא צ'אווס האשים את הנשיא הנבחר החדש פליפה קלדרון בגניבת הנשיאות מאנדרס מנואל לופס אוברדור בבחירות צמודות.^[6] באוגוסט 2007, לאחר שנתיים של היעדרות דיפלומטית בשתי המדינות, היחסים הנורמליים נוסדו מחדש עם מינויו של שר החוץ לשעבר רוי צ'דרטון לשליח ונצואלה במקסיקו סיטי והעברתו של חסוס מריו צ'אקון קאריו, לשעבר שגריר מקסיקו בקולומביה, לקראקס.^[7] היחסים בין שתי המדינות לא השתפרו בהרבה בהנהגתו של הנשיא קלדרון. בשנת 2011, הנשיא קלדרון ביקר בוונצואלה כדי להשתתף בפסגת הקהילה של אמריקה הלטינית והמדינות הקריביות המתקיימת בקראקס.^[6]

היחסים בין מקסיקו לוונצואלה תחת נשיא מקסיקו אנריקה פניה נייטו נותרו ללא שינוי. בשנת 2013, הנשיא פניה נייטו השתתף בהלווייתו של הנשיא הוגו צ'אווס. לאחר בחירתו של הנשיא ניקולאס מדורו באפריל 2013, ממשלת מקסיקו הדגישה עוד יותר את הקשרים ההדוקים בין שתי המדינות ואת הנכונות להתגבר על ההבדלים במונחים של מבנים פוליטיים ויחסים עם ארצות הברית.^[8] בינואר 2015, הנשיא מדורו האשים את הנשיא לשעבר פליפה קלדרון במזימה עם האופוזיציה בוונצואלה להרוג אותו ולהפיל את ממשלתו. הנשיא מאדורו האשים גם את הנשיא לשעבר קלדרון בקשרים עם קרטלים.

ביוני 2017, במהלך פסגת OAS בקנקון; ממשלות מקסיקו, פרו וארצות הברית דחפו להחלטה שתגן על הדמוקרטיה הייצוגית בוונצואלה. לאחר הפסגה האשימה שרת החוץ של ונצואלה דלסי רודריגז את מקסיקו ומדינות אחרות באמריקה הלטינית שהם "כלבים סימפתיים לאימפריה".^[6]החלטה לגנות את ונצואלה הובסה במהלך הפסגה.^[9] ביולי 2017 במהלך פסגת ה-G-20 בהמבורג, מקסיקו הצטרפה למנהיגי ארגנטינה, ברזיל וספרד וקראה ל"שחרור כל האסירים הפוליטיים ולארגון בחירות חופשיות ודמוקרטיות" בוונצואלה.^[10] ההצהרה נאמרה לאחר שחרורו מהכלא של הפוליטיקאי לאופולדו לופס. באותו חודש הודיעה מזכירות החוץ של מקסיקו כי בעקבות הודעת ארצות הברית, מקסיקו תטיל סנקציות גם על "בכירים שונים ובכירים לשעבר בממשלת ונצואלה בגין ערעור הדמוקרטיה וזכויות האדם באותה מדינה, כמו גם על השתתפות במעשי אלימות, דיכוי ושחיתות".^[11]

ביולי 2018 נבחר אנדרס מנואל לופס אוברדור לנשיא מקסיקו. בדצמבר 2018, הנשיא מדורו הגיע למקסיקו כדי להשתתף בטקס השבעתו של הנשיא לופס אוברדור.^[12] בינואר 2019, ארצות הברית וכמה מדינות באמריקה הלטינית ואירופה הכירו במנהיג האופוזיציה חואן גואידו שהכריז על עצמו כנשיא ונצואלה.^[13] ב-23 בינואר 2019, הנשיא לופס אוברדור חזר על עמדתה המסורתית של מקסיקו של אי-התערבות בענייני מדינות אחרות וסירב להכיר בחואן גואידו כנשיא.^[14]

ביקורים נשיאותיים ממקסיקו בוונצואלה^{[2][15][16][17][18][19][20]}

• הנשיא אדולפו לופס מטאוס (1960)
• הנשיא לואיס אצ'ווריה אלווארס (1974)
• הנשיא מיגל דה לה מדריד (1984)
• הנשיא קרלוס סלינס (1989, 1990, 1992)
• הנשיא ארנסטו סדייו (1997, 1998)
• הנשיא ויסנטה פוקס (2001)
• הנשיא פליפה קלדרון (2011)
• הנשיא אנריקה פניה נייטו (2013)

ביקורים נשיאותיים מוונצואלה במקסיקו^{[21][22][23][24][25][26]}

• הנשיא רומולו בטנקור (1946, 1963)
• הנשיא קרלוס אנדרס פרס (1975, 1991)
• הנשיא לואיס אררה קמפינס (אפריל ואוקטובר 1981)
• הנשיא חיימה לוסינצ'י (1985, 1986, 1987)
• הנשיא רפאל קלדרה (1997)
• הנשיא הוגו צ'אווס (2002, 2004, 2010)
• הנשיא ניקולאס מדורו (2018, 2021)

שתי המדינות חתמו על כמה הסכמים דו-צדדיים כגון הסכם על שיתוף פעולה טכני (1981); הסכם הצילום (1983); הסכם על תחבורה אווירית (1988); הסכם על שיתוף פעולה תיירותי (1988); הסכם למניעה, בקרה, פיקוח ודיכוי של צריכה וסחר לא חוקי בסמים נרקוטיים וחומרים פסיכוטרופיים (1990); הסכם על שיתוף פעולה חינוכי ותרבותי (1997); הסכם על שיתוף פעולה בפסקי דין פלילי (1998); אמנה בדבר סיוע משפטי הדדי בעניינים פליליים (1998); אמנת הסגרה (2005) והסכם לשיתוף פעולה במדע, טכנולוגיה, חדשנות בחלל ולשימושים שלווים בחלל החיצון (2005).^[27]

קיימות טיסות ישירות מקראקס לקנקון וטולוקה עם חברת התעופה קונביאסה.

ונצואלה הייתה נתיב לארצות הברית לסמים לא חוקיים שמקורם בקולומביה, דרך מרכז אמריקה ומקסיקו והמדינות הקריביות. היו מספר מקרים של מטוסים רשומים במקסיקו הנושאים קוקאין שהופלו על ידי ממשלת ונצואלה.^[28][29] באפריל 2015, נתפס מטוס הרוס שנשא כמעט טון קוקאין והיה רשום בצי הרשמי של משרד התובע הכללי של מקסיקו.^[30][31]

בשנת 2018, הסחר הדו-כיווני בין שתי המדינות הסתכם במיליארד דולר.^[32] היצוא העיקרי של מקסיקו לוונצואלה כולל: תירס, תרופות, מזון לתינוקות, שמפו, חיתולים ומכונות. היצוא העיקרי של ונצואלה למקסיקו כולל: נפט, גז, אלומיניום ושומשום.^[33] בשנת 2015, ההשקעה הזרה הזרה של מקסיקו בוונצואלה הסתכמה ב-1.4 מיליארד דולר. ונצואלה היא היעד ה-11 בגודלו של השקעות מקסיקניות באמריקה הלטינית והמקבל השביעי של הון מקסיקני באמריקה הדרומית. חברות רב לאומיות מקסיקניות כמו FEMSA, Grupo Bimbo, Mabe ומקסיכם פועלות בוונצואלה.^[33]

• מקסיקו מחזיקה בוונצואלה שגרירות בקראקס.^[34]
• ונצואלה מחזיקה במקסיקו שגרירות במקסיקו סיטי.^[35]

• אתר האינטרנט הרשמי של יחסי ונצואלה–מקסיקו (במקסיקו)
• אתר האינטרנט הרשמי של יחסי ונצואלה–מקסיקו (בספרדית)

מדיה וקבצים בנושא יחסי ונצואלה–מקסיקו בוויקישיתוף