כביש הטבעת הפנימי של לונדון

**כביש הטבעת הפנימי של לונדון**
**London Inner Ring Road**
מידע כללי
אורך	19 ק"מ
מיקום
ערים ראשיות	הסיטי של וסטמינסטר, סאת'ק, הסיטי של לונדון, איזלינגטון, קמדן, טאוור האמלטס
נקודת התחלה	מעגלי
	; מפה המתארת את אזור הגודש של לונדון, אשר גבולו הוא כביש הטבעת.

כביש הטבעת הפנימי של לונדון (באנגלית: London Inner Ring Road) הוא ציר היקפי אשר מקיף את מרכז העיר לונדון ומורכב ממספר רחובות וכבישים.

הוא נחשב לכביש הטבעת הפנימי כדי להבדילו מכביש הטבעת האמצעי המקיף אותו וכביש הטבעת של לונדון (כביש M25) שנחשב לציר החיצוני ביותר המקיף את רוב העיר (באורך של 188 ק"מ). הציר מהווה גם את גבולו של אזור אגרת גודש בלונדון, אשר הכניסה לתוכו מוגבלת ומותנית בתשלום אגרה, זאת כדי להגביל את כמות התנועה בכבישים המרכזיים והפנימיים של העיר.

היסטוריה

בתחילת המאה ה-20 החלה להיווצר בעיית תחבורה אמיתית בעיר לונדון. לאורך השנים הועלו מספר הצעות להתמודדות עם הבעיה, עד שבשנת 1938 פורסמו מסקנות לגבי פיתוח כבישים מהירים על ידי המהנדסים צ'ארלס ברסלי ואדוארד לוטיינס. מספר שנים לאחר מכן פטריק אלברקרומבי, מעצב ערים ואדריכל, פרסם שני מחקרים (בין 1943–1944) לגבי הבעיות השונות של לונדון. בין היתר הציע אלברקרומבי להקים מספר כבישי טבעת סביב מרכז העיר, כאשר כל אחד מהם רחוק ורחב יותר מקודמו. תוכניות אלו לא מומשו בתקופה זו משום סיומה של מלחמת העולם השנייה והבעיות הכלכליות שבאו לאחריה.

בשנות ה-60 המועצה של לונדון הגדולה הגתה את תוכנית ארבעה כבישי הטבעת סביב העיר. חלקים משתי הטבעות החיצוניות נבנו בתחילת שנות ה-70, אך שתי הטבעות הפנימיות שהיו עתידות להיבנות בתוך החלקים הפנימיים של העיר נתקלו בהתנגדות ורק קטעים בודדים נבנו ולבסוף התוכנית בוטלה בשנת 1973 לאור ההתנגדות הרבה. למרות זאת, מיזם כביש הטבעת הפנימי יצא בכל זאת לפועל על ידי הרחבת מספר רחובות והגדרה רעיונית של ציר הטבעת. כך גם היה לגבי רוב כביש הטבעת האמצעי, בעוד שכביש הטבעת החיצוני שקיבל את השם M25, אכן יצא לפועל ונבנה בין השנים 1975–1986.