מרד איילט צידון (1834)
מרד איילט צידון מתייחס לאירועים בסוריה העות'מאנית בתקופת מרד האיכרים הסורי (1834–1835), כאשר במקביל למרד האיכרים בארץ ישראל ובעבר הירדן (מדרום לאיילט דמשק), כבשו המורדים הגליליים את צפת וטבריה במזרח הגליל.[1] אזור החורן גם השתתף במרד. בשנת 1835 קמו כמה חמולות דרוזיות מהר הלבנון במרד נוסף.
| מלחמה: מרד הפלאחים | ||||||||||
| תאריכים | מאי 1834 – יולי 1834 (כ־62 ימים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | הגליל, חורן והר הלבנון (איילט צידון, האימפריה העות'מאנית) | |||||||||
| תוצאה | דיכוי המרד | |||||||||
| ||||||||||
  | ||||||||||
.svg){kind=small}
ציר זמן
במקביל למרד האיכרים בארץ ישראל ובעבר הירדן (מדרום לאיילט דמשק) כבשו המורדים מבסיסי הגליל את צפת וטבריה שבגליל המזרחי.[1] אזור החורן גם השתתף במרד.
האירועים החמורים ביותר התרחשו בגליל, והגיעו לשיאם עם ביזה של צפת בשנת 1834 שהייתה ברובה התקפה נגד הקהילה היהודית בעיר, שהחלה ביום ראשון 15 ביוני 1834, ונמשכה במשך 33 הימים הבאים.[2][3] מושל צפת ושלוש עשרה מנהיגים נלקחו בשבי, והוכו למוות. מושל המחוז ניסה לדכא את ההתפרצות האלימה, אך לא הצליח בכך ונמלט.[4]
עם הגעתו של מוחמד עלי לאיילט דמשק, הוא ביקש סיוע צבאי מהאמיר בשיר שיהאב השני מהר הלבנון, באמצעות שליח, בנו של אמיר שיהאב אמין. הגעת הכוחות הדרוזים של באשיר באה בעקבות התערבותם של קונסולים זרים. בסוף יולי 1834 הוביל אמיר בשיר את כוחותיו לעבר הגליל, אך לפני שהתקדם דרומה, הוא שלח מספר הודעות המייעצות למורדי צפת להיכנע. הנהגת המורדים בצפת הסכימה לנהל משא ומתן ושלחה את השייח' סאלח א-תרשיחי כשליח לבשיר כדי לארגן פגישה. באשיר הזמין את מנהיגי צפת לכפר בינת ג'בייל שם הסכימו להיכנע ולהיכנע לרשות המצרית. לאחר מכן, באשיר הגיע לצפת, שם סידר כי מנהיגי המורדים מאזורים סמוכים ייכנעו גם הם.[5] כוחותיו הדרוזים של באשיר בפיקודו של בנו אמין,[6] נכנסו לצפת ללא התנגדות ב-18 ביולי 1834, ופינו מקום לתושבים העקורים מהרובע היהודי בעיר לחזור. [7] המסיתים נעצרו ולאחר מכן הוצאו להורג בעכו.
בשנת 1835 קמו כמה חמולות דרוזיות מהר הלבנון במרד נוסף.