נאום מצב האומה

מצב האומה (באנגלית: State of the Union, מילולית "מצב האיחוד". "האיחוד" פירושו ארצות הברית) הוא נאום שנתי שנושא נשיא ארצות הברית מול ההרכב המלא של הקונגרס (הסנאט ובית הנבחרים), במטרה לדווח על מצב המדינה ועל כוונות החקיקה. הנאום נערך בחודש ינואר או פברואר.

הדרישה שהנשיא ידווח מדי פעם לקונגרס על מצב האומה נקבעה בפרק 2 לחוקת ארצות הברית, ומקורה בנאום מן הכס (נאום המלך או המלכה מול בית המחוקקים המקומי).

הנשיא הראשון של ארצות הברית, ג'ורג' וושינגטון, נשא את נאום מצב האומה הראשון ב-8 בינואר 1790, בעיר ניו יורק. הנשיא השלישי, תומאס ג'פרסון, החליט בשנת 1801 לשלוח לקונגרס נאום כתוב, שנקרא בקול על ידי פקיד. הנוהל הזה נשמר עד לשנת 1913, בה שב הנשיא וודרו וילסון לנאום בעצמו מול הקונגרס. הנשיא האחרון ששלח נאום כתוב לקונגרס היה ג'ימי קרטר, בשנת 1981.

שמו המקורי של הנאום היה "המסר השנתי של הנשיא לקונגרס", והמונח "מצב האומה" נקבע על ידי הנשיא פרנקלין רוזוולט בשנת 1935.

הנאום משודר ברדיו החל מנאומו של הנשיא ג'ון קלווין קולידג' ב-1923, בטלוויזיה משנת החל מנאומו של הנשיא הארי טרומן ב-1947, ובאינטרנט החל מנאומו של הנשיא ג'ורג' ווקר בוש ב-2002.

במהלך הנאום, מתאר הנשיא את הישגי הממשל בשנה שחלפה, ואת חזונו לשנה הקרובה. בין הנוכחים באולם נמנים חברי המטות המשולבים של הצבא, שופטי בית המשפט העליון, חברי הקבינט הנשיאותי וכן אורחים מיוחדים אותם רשאים להביא הנוכחים בנאום.

הנאום אורך כשעה, ונקטע פעמים רבות בשל תשואות הצופים.

במהלך הנאום, לאור העובדה כי כל חברי הקבינט מתכנסים במקום אחד, נעדר מן האולם אחד מחברי הקבינט של ארצות הברית (או מחברי בית הנבחרים) הנמנה בסדר הירושה של נשיא ארצות הברית, על מנת לוודא שבמקרה של אסון בקונגרס יהיה איש ממשל שיוכל להחליף את הנשיא. על איש זה מופקדת אבטחה ברמה נשיאותית, והוא נקרא "שורד מיועד".^[1]