פלישה הימנס
פלישיה דורותיאה הימנס (באנגלית: Felicia Dorothea Hemans; 25 בספטמבר 1793 – 16 במאי 1835) הייתה משוררת אנגלית (שאימצה לעצמה זהות וולשית).[1][2] שתיים משורות הפתיחה שלה, "הילד עמד על הסיפון הבוער"[3] ו"הבתים המפוארים של אנגליה", רכשו מעמד של קלאסיקות.[4]
 | |
| לידה | 25 בספטמבר 1793 ליברפול, הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| פטירה | 16 במאי 1835 (בגיל 41) דבלין, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד |
| שם לידה | Felicia Dorothea Browne |
| מדינה | הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, ממלכת בריטניה הגדולה |
| מקום קבורה | St. Ann's Church, Dawson Street |
| שפות היצירה | אנגלית |
| סוגה | Poetry |
| יצירות בולטות | קזביאנקה (שיר), The Meeting of Wallace and Bruce on the Banks of the Carron, The Restoration of the Works of Art to Italy: a Poem, The Sceptic; a Poem, The Siege of Valencia, The Forest Sanctuary; and Other Poems, Poems, Tales and Historic Scenes in Verse, England and Spain, Modern Greece, The Vespers of Palermo |
| צאצאים | G. W. Hemans, Charles Isidore Hemans |
| חתימה |  |
  | |
ביוגרפיה וחינוך
פלישיה דורותיאה בראון הייתה בתם של ג'ורג' בראון, שעבד בעסקי יבוא היין של חותנו וירש אותו כקונסול טוסקנה ואימפריאלי בליברפול, ושל פליסיטי, בתו של בנדיקט פול וגנר (1718–1806), יבואן יין מרחוב Wolstenholme Square 9 בליברפול, וקונסול ונציאני באותה עיר. המנס הייתה הרביעי מבין שישה ילדים (שלושה בנים ושלוש בנות) ששרדו את תקופת הינקות. אחותה הרייט שיתפה איתה פעולה מבחינה מוזיקלית, ומאוחר יותר ערכה את יצירותיה השלמות (7 כרכים עם ספר זיכרונות, 1839). העסק של ג'ורג' בראון הביא את המשפחה לדנביגשייר בצפון ויילס, שם בילתה את נעוריה. הם גרו בקוטג' בשטח טירת גוריץ' ליד אברג'יל,[5] כשפלישיה הייתה בין גיל שבע לשש עשרה.[6] בשנת 1809 המפשחה עברה לברונווילפה, סנט אסף (פלינטשייר).[7] מאוחר יותר היא כינתה את וויילס "ארץ ילדותי, ביתי ומתי".[8] לידיה סיגורני אומרת על השכלתה:
אופי החינוך של גברת המנס תרם לפיתוח גאונותה. משרכשה מספר שפות, מגוון רחב של מחקרים קלאסיים ופיוטיים, סיפקו גם מחיה נעימה וגם משמעת נחוצה. היא לא דרשה את ההתרגשות של מערכת תרבות ציבורית יותר, — כי האהבה לידע שאינה יודעת מנוח הייתה מורת בית הספר שלה.[9]
המנס שלטה בוולשית, צרפתית, גרמנית, איטלקית, ספרדית ופורטוגזית.[10] אחותה הרייט ציינה כי "אחת ההעדפות המוקדמות ביותר שלה הייתה תשוקה לשקספיר, שאותו קראה, כפעילות הפנאי המועדפת עליה, בגיל שש."[11]
קריירה
שיריה הראשונים של הימנס, שהוקדשו לנסיך מוויילס, פורסמו בליברפול בשנת 1808, כשהייתה בת ארבע עשרה,[12] ועוררו את עניין המשורר פרסי ביש שלי, שהתכתב איתה בקצרה.[13][14] היא הוסיפה עליהם במהירות עם "אנגליה וספרד" (1808), תוך התייחסות פוליטית למלחמת חצי האי האיברי,[15] ועם "הרגשות הפנימיים" (1812). בניגוד לכותרתו, בה המנס לא בחרה, רבים משירי הספר חוקרים סוגיות של פטריוטיות ומלחמה.[16]
מתוך "קזביאנקה" (1826) |
|---|
הילד עמד על הסיפון הבוערממנו כולם פרט לו נמלטים;שריד הספינה בלהבה מוארמוארים סביבו המתים. אך יפה ובהיר הוא ניצב,כמי שנולד לשלוט בסערה;מדם גיבורים נוצר,גאה אם כי ילדותית הצורה. The boy stood on the burning deck, Whence all but he had fled;The flame that lit the battle's wreck Shone round him o'er the dead. Yet beautiful and bright he stood, As born to rule the storm;A creature of heroic blood, A proud though childlike form. |
| מתוך "קזביאנקה" אוקטובר 1826[17] |
האוספים העיקריים של הימנס, כולל מקלט היער (1825), רשומות אישה ושירי החיבה (1830) היו פופולריים מאוד.[18][19] הימנס פרסמה תחילה רבים מעבודותיה במגזינים, מה שאיפשר לה להישאר חשופה לציבור ולהסתגל לקהל שלה, כמו גם להרוויח הכנסה נוספת.[19] רבות מיצירותיה שימשו לדקלומים בבית הספר ואוספים הוגשו כפרסים, במיוחד לקוראות.[20]
ספריה האחרונים, שפורסמו ב-1834, היו סצנות ומזמורי חיים, מילים לאומיות ושירים למוזיקה. הוצע כי השירה הדתית המאוחרת שלה, כמו שירתה הפוליטית המוקדמת, מסמנת את כניסתה לתחום מחלוקת שגם היה ציבורי וגם נשלט על ידי גברים.[21]
בעת מותה ב-1835, הייתה הימנס דמות ספרותית ידועה, מוערכת מאוד בקרב בני זמננו, ועם קהל אוהדים בארצות הברית ובבריטניה.[22] גם הימנס וגם וורדסוורת' היו זוהו עם רעיונות של ביתיות תרבותית שעיצבו את התקופה הוויקטוריאנית.[23][24][25]
חיים אישיים
ב-30 ביולי 1812 נישאה פלישיה בראון לקפטן אלפרד הימנס, קצין צבא אירי שהיה מבוגר ממנה בכמה שנים. הנישואים לקחו אותה מוויילס לדבנטרי שבנורטהמפטונשייר עד 1814. במהלך שש שנות נישואיהם הראשונות, הימנס ילדה חמישה בנים, ביניהם GW Hemans וצ'ארלס איזידור הימנס, ואז נפרדו בני הזוג.[7] הנישואים לא מנעו ממנה להמשיך את הקריירה הספרותית שלה. כמה כרכי שירה פורסמו על ידי החברה המכובדת של ג'ון מאריי בתקופה שאחרי 1816, החל בשחזור יצירות האמנות לאיטליה (1816) ויוון המודרנית (1817). האוסף סיפורים וסצנות היסטוריות יצא בשנת 1819, שנת פרידתם של הזוג המנס.[26]
אחת הסיבות לכך שהימנס הצליחה לכתוב בצורה פורייה כחד-הורית, הייתה שרבות מהמטלות הביתיות של ניהול משק בית נמסרו לאמה, איתה היא וילדיה גרו. היה זה הכרח כלכלי עבור הימנס לכתוב כדי לפרנס את עצמה, את אמה ואת הילדים.[27][28] ב-11 בינואר 1827 נפטרה אמה של הימנס, מה שהוביל לפירוק משק הבית. הימנס שלחה את שני בניה הגדולים לרומא כדי להצטרף לאביהם, ועברה לפרבר של ליברפול עם בניה הקטנים.[7]
משנת 1831 חיה הימנס בדבלין, שהומלצה כבריאה יותר מליברפול.[7] למרות השינוי, היא המשיכה לסבול מבריאות לקויה. היא מתה ב-16 במאי 1835. מקורות מצביעים על כך שהיא סבלה מהתקף של סקרלטינה, ואחריו התדרדרות שחפתית,[7] או בצקת.[29] ייתכן שהיא חוותה קדחת שגרונית ובעיות לב וכן בעיות במחזור הדם.[30] היא נקברה בכנסיית סנט אן, רחוב דוסון, דבלין.[7] ויליאם וורדסוורת' הזכיר אותה בבית משיר לזכרה,[31] ולטישיה אליזבת לנדון,[32] לידיה הנטלי סיגורני,[33] ו-וולטר סאבג' לנדור חיברו לכבודה חרוזי זיכרון.[7][34] לידיה הנטלי סיגורני כתבה גם זיכרונות ממנה לצורך הקדמה למהדורה אמריקאית של אוסף יצירותיה של המנס.[35]
מורשת
יצירותיה של הימנס הופיעו בתשעה עשר ספרים בודדים במהלך חייה, אשר התפרסמו תחילה על ידי ג'ון מארי ואחר כך על ידי בלקוודס.[27] לאחר מותה ב-1835, יצירותיה פורסמו מחדש באופן נרחב, בדרך כלל כאוספים של שירים בודדים ולא כיצירות הארוכות יותר והמוערות, או כסדרות האינטגרליות שהיוו ספריה. מבחינת המשוררות שהאריכו ימים אחריה,[36] כגון קרוליין נורטון,[37] לטישיה אליזבת לנדון,[32] לידיה סיגורני[33] ופרנסס הארפר,[38] אמבל טאסטו הצרפתייה[39] ואנט פון דרוסטה-הולסהוף הגרמנית,[40] היא הייתה מודל מוערך לחיקוי.[7] לקוראים רבים היא הציעה קול של אישה המגלה דברים שעברו על אישה; לאחרים, ליריקה העולה בקנה אחד עם רגשנות ופטריוטיות ויקטוריאנית.[41][42] בספרה המצליח ביותר, Records of Woman (1828), היא מתארת את חייהן של נשים, מפורסמות ואנונימיות כאחת.[43] כשהיא מציגה דוגמאות של גבורה, מרד והתנגדות, היא מחברת נשיות עם "כוחה של חיבה".[44] בין היצירות שהעריכה ביותר היו "אמונות תפלות והתגלות" (הבלתי גמור) והפמפלט "הספקן", שחיפשה אנגליקניות המותאמת יותר לדתות העולם ולחוויותיהן של נשים.[45][19]
שירה של הימנס "הבתים של אנגליה" (1827) הוא מקור הביטוי "בית מפואר" (stately home), המתייחס לבית כפרי אנגלי.[46]
מתוך "הבתים של אנגליה" |
|---|
The stately Homes of England,How beautiful they stand!Amidst their tall ancestral trees,O’er all the pleasant land;The deer across their greensward boundThrough shade and sunny gleam,And the swan glides past them with the soundOf some rejoicing stream. The free, fair Homes of England!Long, long in hut and hall,May hearts of native proof be rearedTo guard each hallowed wall!And green forever be the groves,And bright the flowery sod,Where first the child's glad spirit lovesIts country and its God. |
| From "The Homes of England" (1827)[47] |
למרות מעריציה האפקטיביים, שיעור קומתה כמשוררת רצינית ירד בהדרגה, בין היתר בשל הצלחתה בשוק הספרותי. שירתה נחשבה למופת מבחינה מוסרית, ולעיתים קרובות הוותה חלק מחומר הלימוד של תלמידי בית ספר; כתוצאה מכך, הימנס נתפסה יותר כמשוררת לילדים ולא הוערכה על בסיס מכלול יצירתה. תלמידי בית ספר בארצות הברית עדיין למדו את "הנחיתה של האבות הצליינים בניו אינגלנד" באמצע המאה ה-20.[48][49] אבל במאה ה-21, "הבתים הממלכתיים של אנגליה" מתייחס כבר לפרודיה של נואל קווארד, לא לפואמה המקורית, שפעם הייתה מפורסמת, אשר היוותה את הבסיס לאותה פרודיה.[50][51]
עם העלייה בלימודי מגדר, המוניטין הביקורתי של הימנס נבחן מחדש.[52][53] עבודתה שבה להכלל באנתולוגיות סטנדרטיות ובכיתות וסמינרים ולימודי ספרות, במיוחד בארצות הברית. שירים שנכללו באנתולוגיות כוללים את "התמונה בלבה", "תפילת ערבית בבית ספר לבנות", "אני חולם על כל הדברים החופשיים", "פרחי לילה", "פרופרציה רוסי", "שובה של רוח", "הכלה של האי היווני", "אשתו של אסדרובל", "אלמנתו של כרסנטיוס", "השיר האחרון של סאפו ", "קורין בקפיטול" ו"הכתרתה של אינז דה קסטרו ".
