תורבה אל-באי
התורבה אל-באי הוא מאוזוליאום מלכותי, הניצב בדרום מטרופולין תוניס, שבמדינת תוניסיה. הוא ממוקם ברחוב תורבה אל-באי 62, שנקרא על שמו[1].
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מאוזוליאום  |
| מיקום | תוניס |
| מדינה | תוניסיה |
| קואורדינטות | 36°47′37″N 10°10′23″E / 36.7937°N 10.173°E |
 | |
  | |
המוזוליאום משמש כמקום קבורתם של רבים ממנהיגי שושלת חוסייניד למעט השניים האחרונים. למעשה, הוא המוזוליאום הגדול ביותר בתוניסיה כיום[2].
עיצוב אדריכלי
המבנה הוא למעשה בלוק גדול בעל מספר קומות ובתקרתו כמה וכמה כיפות, כאשר הגדולות שבהן מצופות באבנים ירוקות הדומות במקצת לשריון צב. חזיתות המבנה מעוטרות בואפן רציף באמנות פילסטר ואנטבלטורות בסגנון איטלקי הצבועות בחום בהיר[3][4]. הקברים שבתוכו, אשר חפורים באדמה, מכוסים בתבליטי שיש מעוצבים. אצל קברי הגברים חרוטים על הסרקופגים תרבושים או טורבנים. עם זאת, על קברי הנשים לא חרוט דבר, מלבד שמן.
קברים באחד מחללי המבנה
תבליטים בסגנון איטלקי על קירותיו החיצוניים של המבנה
דגל תוניסיה מונף בכניסה הצדדית למוזוליאום
פינת המבנה. ברקע נראית כיפה בעלת טקסטורה ייחודית של אבנים ירוקות
חלל פתוח במרכז המבנה
פנים המבנה מעוצב בסגנון המושפע מאוד מנוכחות איטלקית-רומית באותו אזור מעורב בסגנון אדריכלי מוסלמי-עות'מאני. המוזוליאום, המורכב משמונה חדרי קבורה שתקרתם היא כיפה[5], היושבת על פטיו. בין חדרי הקבורה ישנם חללים פתוחים, אך חלק מהחדרים מחוברים זה לזה.
הצד הדרום-מערבי של המבנה מיועד לקברי שלוש עשרה מהמנהיגים הגדולים במוזוליאום: הבאיים[6]. חדר זה הוא מרובע, בעל קירות בגובה חמישה-עשר מטרים, והוא מזכיר במידה מסוימת מסגד עות'מאני: ארבעה עמודי צלב גדולים תומכים בכיפה מרכזית גדולה. זהו אחד משני המבנים היחידים הבנויים בצורה זו במחוז תוניס; המבנה השני הוא מסגד סידי מחרז[3]. העיטור המורכב של החדר משלב השפעות איטלקיות, עות'מאניות ומברבריות; בחלק התחתון של הקירות והעמודים מוצבים לוחות שיש צבעוני בגובה של 2.5 מטרים, והכיפות מלאות קווי טיח דקים.
תקרות המאוזוליאום, שבחלק מהחללים היא קמרון ובחלקם כיפה, מעוטרות בסטוקו. לעיתים כמות הצבע ובגיוון של תקרת חדר מעידה על חשיבות האנשים הקבורים בו.
שימור
במהלך המאה העשרים היה המקום די נטוש ומוזנח, אך שוקם בשנות השישים על ידי המכון הלאומי למורשת (INP) אשר הוקם שנים מעטות קודם לכן. עם זאת, המקום התדרדר ונזנח בשנית, ובשלב מסוים אף אוכלס על ידי חסרי בית באופן לא חוקי לזמן מה[7]. בשנות התשעים המכון הלאומי למורשת החל בעבודות שיקום פעם נוספת ופתח משרד כרטיסים כדי לאפשר למבקרים להגיע למקום ובכך להזרים כסף לשימורו.
