TV6 (רוסיה)
TV-6 (ברוסית: ТВ-6) הוא ערוץ טלוויזיה לשעבר ברוסיה (עד 1995: ערוץ רוסי-אמריקאי) ששידר על התדר הששי ממוסקבה (ומכאן שמו). הערוץ שידר מה-1 בינואר 1993 עד 22 בינואר 2002.
 | |
| פרטי הערוץ | |
|---|---|
| מדינה | רוסיה  |
| תאריך השקה | 1993 |
| תאריך סגירה | 22 בינואר 2002 |
| בעלות | בוריס ברזובסקי, Moscow Independent Broadcasting Corporation |
| משרד ראשי | מוסקבה, המרכז הטכני אוסטנקינו, Ilyinka Street |
| www | |
  | |
זה היה מערוצי הטלוויזיה הפרטיים העצמאיים הראשונים ברוסיה אחרי NTV ו-2x2.
היסטוריה
.jpg)
באוגוסט 1991 הוקם תאגיד השידור העצמאי של מוסקבה (Московская независимая вещательная корпорация), שבעלי המניות שלה היו ממשלת העיר מוסקבה[1], חברת Logovaz, Mosbusinessbank, Lukoil[2], המרכז לשידורי רדיו וטלוויזיה, קונצרן הסרטים מוספילם ואנשים פרטיים (אדוארד סגאלאייב, אולג אורלוב ונוגזר פופחאדזה)[3][4].[5][6]
ב-1 בספטמבר 1991 ראש עיריית מוסקבה יורי לוז'קוב וסגן שר התקשורת של ברית המועצות אלכסנדר איוואנוב העניקו לערוץ רישיון שידור וב-17 במאי 1992 הושג הסכם עם CNN, לפיו שעתיים של שידור חדשות CNN ישודרו במוסקבה עם תרגום סימולטני בערוץ זה. למחרת החלה החברה בשידור מבחן של הערוץ החדש שלה[7]. באותה שנה, במהלך ביקורו של טייקון התקשורת האמריקני טד טרנר במוסקבה, נחתם הסכם עם חברת Turner Broadcasting System על הקמת ערוץ טלוויזיה פרטי עצמאי משותף, שנקרא TV-6 מוסקבה. אדוארד סגאלאייב הפך לנשיא הערוץ ומחזאי הקולנוע ויקטור מריצ'קו, שקיבל באופן אישי את רישיון השידור הראשון לערוץ הטלוויזיה מונה לסגן הנשיא ולמיופה כוחו של סגאלאייב[8].
עד 1996, נפח השידור היומי של הערוץ עלה ל-18.5 שעות[9]. בשל העובדה ש-10% ממניות הערוץ היו שייכות לעיריית מוסקבה, TV-6 נכלל בחבילה החברתית שאושרה על ידי ראש העיר לוז'קוב מתוך 7 ערוצים של חברת מוסטלקום שהם חובה להפצה בבירה[10] ובכך המהלך פטר את הערוץ מתשלום לרשתות הכבלים[11][12] . במרץ אותה שנה, לראשונה, נוצר שירות חדשות עצמאי של הערוץ[13]. מהדורת החדשות נקראה "6 חדשות"[14][15][16].
הערוץ היה פופולרי מאוד בקרב צעירים[17][18], שנחשב על ידי מנהליו כקהל יעד[19][20][21]. האתר הרשמי של הערוץ מיקם את TV-6 כ"ערוץ בן עשרים עד שלושים שנה, דור שמסתכל לעתיד, דור שיקבע את חייה של רוסיה באלף הבא"[22]. עובדי הערוץ הורכבו מעובדים צעירים, שגילם הממוצע היה 25–27 שנים[23][24][25].
ב-15 בפברואר 1996 מונה נשיא אדוארד סגאלאייב ליו"ר החברה הממלכתית הרוסית לטלוויזיה ורדיו[26]. בוריס ברזובסקי קיבל לידיו את השליטה על 37.5% ממניות הערוץ[27][28]. שנה לאחר מכן, לאחר שערורייה שהתעוררה ב-VGTRK עקב עבודתו הבלתי מספקת של סגאלאייב, חזר האחרון ל-TV6, שוב כנשיא התאגיד השידור העצמאי במוסקבה[29][30][31].
פעולות בולטות נוספות של הערוץ היו ארגון והדגמה של שידור חי של ריאיון עם אלכסיי אפימוב עם אנטולי קרפוב וגארי קספרוב במתכונת של עימות, שהעניק לימים את פרס TEFI לערוץ[32][33][34].
ביוני 1999 מכר אדוארד סגאלאייב 37.5% ממניותיו ליזם בוריס ברזובסקי[35][36], שהגדיל את החזקותיו של ברזובסקי בערוץ לכדי 75%[37]. יחד עם ORT, הרדיו שלנו, קומרסנט, אוגוניוק[38], נזאוויסימאיה גזטה ו-REAL Records, ערוץ TV-6 צורף לחלק מקבוצת המדיה של ברזובסקי[39][40][41]. הסיבה למכירה הייתה ההבדלים התפיסתיים שלו עם ברזובסקי שקיווה להשתמש ב-TV-6 למטרות פוליטיות, בעוד סגאלאייב רצה לשמור עליו כערוץ בידור משפחתי[42]. לדברי סגאלאייב, "ברזובסקי למעשה לא התערב בניהול הערוץ, למעט סוגיות כספיות"[43][44]. לעומת זאת, אלכסנדר פונומארוב, שהיה ממנהלי הערוץ, טען כי ברזובסקי ראה את TV-6 "כערוץ לחלק הפעיל באוכלוסייה, שהיה אמור להיות בהיר יותר, אופטימי יותר וטוב יותר בבידור"[45][46].
בתקופה שבין 1999 לשנת 2000, TV6 הציג דירוג רייטינג שלילי[47][48]. הסיבה לכך הייתה לא רק התחזקות מעמדם של ערוצים חדשים (בעיקר STS ו-REN-TV), אלא גם הבעיות והכישלונות של הערוץ עצמו: רשת השידור של הערוץ כללה תוכניות עצמאיות או של צד שלישי, שידורים מסחריים[49], חזרות קבועות של תוכניות טלוויזיה זולות, כמו גם סרטים עלילתיים זרים שנודעו כבי מובי. כל אלה רק תרמו לירידה בפופולריות של הערוץ. מסיבה זו, בקיץ 2000, בשל דירוג הצפייה הנמוך ואי-רווחיות, נסגרו התוכניות "מקום מפגש" של ארינה שראפובה והתכנית "מצודה" מאת איוואן דמידוב[50]. התוכנית האינטראקטיבית של טינה קנדלקי ואלכסיי שחמטוב, "שלום אנשים!" עלתה בפברואר[51][52][53] אך בסוף השנה גם זו נסגרה[54][55].
ב-14 באפריל 2001, לאחר שבוריס ג'ורדן מונה למנכ"ל NTV שהועבר לשליטת גזפרום מדיה, יותר מ-350 עובדים התפטרו מרשת NTV שלא רצו לשתף פעולה עם ההנהלה החדשה[56]. בוריס ברזובסקי מזמין את יבגני קיסליוב לשמש כמנהל כללי של ערוץ TV-6 [57] ומציע עבודה לכל אלה שפרשו מרשת NTV[58][59][60][61].
לאחר הגעתו של יבגני קיסליוב, רוב המגישים שבלטו בשנים הקודמות של הערוץ[62][63][64][65][66] עזבו את הערוץ. כתוצאה מפיטורים רחבי היקף, חלק מעובדי TV-6 הוותיקים קיבלו עבודה ברשתות ORT ו-NTV, כשרק כתבים מעטים[67][68][69] וצוות טכני ותיק[70] שהסכימו לעבוד עם המנהלים החדשים נותרו בחדר החדשות של חברת הטלוויזיה. עמדתו הפוליטית של הערוץ בתקופה זו הייתה דומה לזו שהייתה ל-NTV לפני חילופי ההנהלה של חברת הטלוויזיה באפריל 2001: העיתונאים שהגיעו לא שינו את דעותיהם הקודמות והמשיכו לשדר דיווחים ושידורים חיים הכוללים ביקורת על הרשויות הרוסיות[71][72], כולל המצב בצ'צ'ניה[73][74][75] וביקורת על היווצרות פולחן האישיות של פוטין[76][77].
הערוץ שידר עד לסגירתו ב-22 בינואר 2002, בעקבות השתלטות גזפרום מדיה על רוב שוק הטלוויזיה במדינה, בצעד שהגביל עוד יותר את חופש הביטוי במדינה.
מנהלים
מנכ"לים
- אלכסנדר פונומארב (1993-2001)[78][79]
- בדרי פטרקצישווילי (מרץ - אפריל 2001)[80]
- יבגני קיסלב (2001-2002)[81]
ראו גם
לקריאה נוספת
- Фёдор Раззаков. Блеск и нищета российского ТВ. Книга 2. Тайны телевидения. От Ельцина до Медведева. 1992—2008. — М.: Эксмо, 2009. — 592 с. — ISBN 978-5-699-33297-7.
