אבישי גרוסמן

אביו של אבישי, משה גדליהו גרוסמן, נולד בלודז', פולין בשנת 1910 למשפחה מרובת ילדים, עשרה במספר. המשפחה השתייכה למעמד הבינוני, שהתפרנסה מבית-מלאכה לפחחות שבו הועסקו מספר עובדים. אמו של אבישי, אווה לבית הורוביץ ילידת 1909 ניהלה חנות לצבעים. כל הילדים זכו לחינוך תיכוני.

אביו למד בבית הספר יבנה ששפת ההוראה בו הייתה עברית. בגיל 13 הצטרף לקן של תנועת הנוער השומר הצעיר בלודז', ובהמשך היה מדריך וראש הקן. השומר הצעיר חינכה את חניכיה להגשמה עצמית ולחיי קיבוץ שיתופיים בארץ ישראל. בשנת 1929, על-פי "צו התנועה" הפסיק את לימודיו ועלה לארץ ישראל, במסגרת גרעין התיישבות ובו 15 חברים, שהצטרף בארץ לתנועת הקיבוץ הארצי; הגרעין נשלח להכשרה במושבה כרכור. עקב קשיים שנבעו מחוסר מים לפיתוח משק חקלאי במקום, עבר הגרעין, שגדל בינתיים ל-45 חברים כעבור 9 חודשים, למושבה חדרה, שבה קיימו במידת האפשר חיי קיבוץ שיתופיים. בחדרה נותר הגרעין שלוש שנים, עד שבהחלטת מוסדות הקיבוץ הארצי נשלח להשלים את קיבוץ עין שמר. גדליהו גרוסמן החל בפעילות ציבורית כבר בחדרה שם כיהן כחבר במועצת הפועלים. כחבר עין שמר עבד בדיר הכבשים, בפרדס, בגן הירק, בענף עצי הפרי, בזגגות, היה גזבר הקיבוץ ומילא תפקידים כלכליים מחוץ לקיבוץ: בהנהלת תנובה, בחברת מוצרי תכן, בגרנות – מפעלים אזוריים, בארגון משקי עמק חפר ובהנהלת הקרן הארצית של הקיבוץ הארצי.^[1]

אמו של אבישי הכירה את אביו בשומר הצעיר בלודז' ועלתה כמוהו לארץ ישראל והצטרפה לקיבוץ עין שמר. היא הייתה מטפלת ילדים, ורכזת ועדת החינוך לגיל הרך של הקיבוץ.

אבישי העריץ את הוריו והוא הקדיש לזכרם את ספרו האוטוביוגרפי "להגיע למקום שממנו התחלנו" במילים הבאות: ”להורי שהקדישו את כל חייהם לנסיון לבנות חברה חדשה של ערכים אנושיים נעלים, חברה קיבוצית שהפכה להם ולי, לבית ותוכן חיים כאחד”. ובספר אחר שלו כתב ש"מפעל חייהם של הורי היה גם מפעל חיי שלי".

גרוסמן נולד בשנת 1937, בקיבוץ עין שמר בו חי כל ימיו. התחנך במוסד החינוכי האזורי מבואות עירון שליד הקיבוץ, ושירת בצה"ל כאלחוטאי. כשחזר לעין שמר, נבחר להיות מזכיר החטיבה הצעירה בקיבוץ, עבד ברפת ובדיר. הוא התנדב לשנת שירות בקיבוץ הצעיר דאז, חורשים.

ב-1961, נשלח על ידי תנועת השומר הצעיר להדריך נוער עירוני להגשמה עצמית בקיבוץ, וזאת, בתפקיד של ראש "קן" (סניף) מרכז בתל אביב (קודמו בתפקיד היה עוזיאל וכסלר, מי שלימים היה מנכ"ל הרשות לפיתוח ירושלים). גרוסמן ראה את ייעודו כמחנך ופעיל חברתי במסגרות קיבוציות ולשם כך ביקש וקיבל מהקיבוץ חופשת-לימודים וסיים תואר ראשון בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, ובהמשך, השתלם בירושלים במכון שכטר וקיבל תואר שני במדעי היהדות, וממכון הרטמן במדעי היהדות. שנים רבות היה מחנך, ואחר-כך מנהל המוסד החינוכי מבואות עירון.

פעילותו הרעיונית – חברתית

גרוסמן היה חבר בקבוצה של אנשי רוח בתנועה הקיבוצית, מבני הדור השני^[2], שהוציאה לאור את הקבצים: "שיח לוחמים" (1967)^[3], "חברה שסועה: מבט מן השמאל החילוני" ו"בין העצים".בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה קרא: "לא עוד 'ראשונים תמיד אנחנו' בלי לשאול לאן"^[4].

בשנים 1976–1979 ניהל גרוסמן (ביחד עם אריה סלוצקי) את המחלקה הרעיונית – פוליטית של הקיבוץ הארצי. בשנים אלה הייתה המחלקה פעילה בארגון והכנה של הוועידה הי"ב של הקיבוץ הארצי, בהכנה של כנסים אזוריים ו"בימות בירור" של נושאים פוליטיים, וגיוס פעילים מהקיבוצים לקראת הבחירות הכלליות של שנת 1977 להצבעה בעד מפ"ם. בהמשך, היה גם מרצה בגבעת חביבה ובכנסים של מכינת הגליל למנהיגות.

תפיסת העולם של גרוסמן הייתה של שמאל הומניסטי. ככזה, הוא התנגד לכיבוש השטחים ביהודה ושומרון ולהשלכותיו. ביוני 1988, גרוסמן קרא לקיבוץ הארצי לתמוך בסגן אלוף (מילואים) דב ירמיה במאבקו הציבורי למען סירוב לשרת בשטחים ביהודה ושומרון (יו"ש) מסיבות אידאולוגיות^[5]. הקיבוץ הארצי לא נענה לקריאה זו.

גרוסמן היה בעל טור קבוע במוסף "חותם" של "על המשמר" וב"הדף הירוק". הוא פרסם מאמרים פובליציסטיים בכתבי עת שונים, בהם "שדמות: במה לתנועה הקיבוצית", "כיוונים חדשים: כתב עת לענייני ציונות, יהדות, מדיניות, חברה ותרבות ","הדים (הקיבוץ הארצי)", "החינוך המשותף", "מפנה: במה לענייני חברה", "יעד – מאסף העבודה הציונית והסוציאליזם", "נקודה", "חברה", ו"הקיבוץ וסביבתו".

גרוסמן הצטרף למדור הגישור והבוררות של התנועה הקיבוצית ותרם לו מנסיונו.

• בין צעירים, עורך יחד עם מוקי צור, שיחות בצוותא בתנועה הקיבוצית, הוצאת עם עובד, 1969
• צעירים וקיבוץ, עורך יחד עם אורי ובר, חוברת רקע ומקורות, 1981
• אדם וצבא במציאות הישראלית, עיסוק בדילמות, בהוויית חיים, הוצאת מרכז ההדרכה של גבעת חביבה, 1994
• להגיע למקום שממנו התחלנו, ספריית פועלים, 2003
• מה שרואים משם, הוצאת מערכת קיבוץ דליה, 2005
• השולחן העגול, עורכת אורית פראג, 8 סיפורי בוררות, 2005
• סדקים בארץ ובשמיים, הוצאת מערכת קיבוץ דליה, 2012
• ימים צורבים, יומן 2005–2017, ספריית פועלים, 2019

גרוסמן הכיר את חגית, ילידת קיבוץ מרחביה, בקיבוץ מצר שם עבדה במרפאת הקיבוץ. בשנת 1970 התחתנו וחגית עברה לעין שמר שבו חיה כל ימי חייה.

בעין שמר עבדה במרפאת הקיבוץ כאחות מוסמכת. כעבור שנים, עבדה ב"בית הדורות", בית הסיעוד לחברי-הקיבוץ. חלתה באלצהיימר בגיל 61. גרוסמן נמנע מלהעביר את חגית לבית הסיעוד הקיבוצי, וטיפל בה וסעד אותה בדירתם המשותפת בעין שמר במשך 13 שנים, בסיוע רופא הקיבוץ ומטפלות סיעודיות.

גרוסמן החל לכתוב יומן במאי 2005 כשהחלו סימני המחלה, והתמיד בכתיבתו עד לחודש ינואר 2018. חגית נפטרה ביולי 2018. על המניע לכתיבת היומן, האינטימי והחושפני, הסביר כי זו דרכו להתמודד עם המציאות ושהיומן מהווה לו עוגן לשיחות עם עצמו בעניין מחלת אשתו נטולת המרפא. היומן התפרסם כספר שכותרו "ימים צורבים" בהוצאת ספריית פועלים.^[6]

גרוסמן היה אב לשלושה בנים וסב לשמונה נכדים, נפטר ב-30 במרץ 2023.

• כנפיים שבורות, מאת עלי אלון, מאמר ביקורת על ספרו של גרוסמן, סדקים בארץ ובשמיים. נדפס ב"הזמן הירוק" מרשת "מעריב", וכן ברשת, באתר הקיבוצים
• רשימת הפרסומים של אבישי גרוסמן, בקטלוג הספרייה הלאומית