אום ח'אלד

במקום שבו שכן אום ח'אלד התקיימו יישובים אלפי שנים קודם לכן. לראשונה הוקם במקום יישוב בתקופה ההלניסטית והוא גדל בתקופה הרומית. בחפירות שנערכו במקום נחשפו מתקופות אלה גתות, פסיפסים, קירות ומתקנים אחרים הרומזים על יישוב בעל אופי חקלאי שהיה במקום.

על סמך קברים שהתגלו במקום מניחים שהתגוררו במקום יהודים עוד מימי החשמונאים, וככל הנראה היישוב היהודי חרב במהלך המרד הגדול (66–73 לספירה).

בתקופה הביזנטית (המאה ה-4 והמאה ה-5 לספירה) התקיים במקום יישוב שומרוני קטן שנחרב במרד השומרוני (524–529 לספירה). מיישוב זה נמצאו שרידים מעטים.
בתקופה הצלבנית הוקמה במקום מצודה קטנה על ידי רוג'ר הלומברדי. המצודה התקיימה עד המאה ה-13. בתקופה הממלוכית שימשו שרידי המצודה כחאן על דרך הים העתיקה.

בתקופה העות'מאנית (המאה ה-18) הוקם במקום יישוב ערבי קטן בין חורבות המצודה הצלבנית בשם אום ח'אלד^[3]. היישוב נקרא על שם אמו של ח'אלד, מפקד בצבא המוסלמי בעת כיבוש הארץ במאה ה-7, שהאגדה קבעה את מקום קבורתה של אמו בקרבת מקום (סבחת אם ח'אלד). הכפר מנה כמה עשרות משפחות והתפרנס מגידול אבטיחים ויצואם דרך הנמל הקטן "מינת אבו זבורה", שהיה שמו הערבי של מפרץ קטן מצפון לשפך נחל אלכסנדר, כ-8 קילומטרים צפונית לאום ח'אלד (כיום בית הספר מבואות ים במכמורת).

בעת מסע נפוליאון לארץ ישראל בשנת 1799 הגיעו גדודיו של נפוליאון דרך מישור החוף הדרומי אחרי כיבוש רמלה ויפו והתקדמו צפונה, דרך השרון, אל עכו. טור אחד של הגנרל ג'ונו עבר על פני הכפר אום ח'אלד לאורך החוף ב-15 במרץ 1799 ומאוחר יותר בדרכו חזרה אחרי התבוסה בעכו. עדות לחנייתו של צבא נפוליאון באזור הוא עוגן (מסוג אדמירל), אופייני לצי הצרפתי, שנמצא במפרץ א-זאוויה, כיום המפרץ בחוף עין-התכלת (חוף בלו-ביי).
בשנת 1839 עברה במקום יהודית מונטיפיורי, אשתו של הנדבן המפורסם.בשנת 1874 זכה המקום לביקור סוקרי הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל ואלה תיעדו את שרידי המצודה ואת השקמה המפורסמת של הכפר (גיל מוערך 600–1200 שנים), שאותה ניתן לראות עד היום בסמוך לסניף הדואר המרכזי בנתניה. השקמה העתיקה ושרידי המצודה תועדו בציור במאמרהּ של מרי אליזה רוג'רס באנתולוגיה "ארץ ישראל הציורית" (Picturesque Palestine) מ-1881 שערך חבר המשלחת צ'ארלס וילסון. לפי הסקר הבריטי, שמו הקדום של האתר היה "מדינת אבואב" (עיירת השערים).

במפקד הבריטי שנערך בשנת 1922 נמנו בכפר 307 נפשות: 163 גברים ו-144 נשים, כולם מוסלמים.^[4] במפקד שנערך ב-1931 גדלה האוכלוסייה ל-607 נפשות: גברים ו-144 נשים, כולם מוסלמים. הם התגוררו ב-131 בתים.^[5]

בשנת 1928 מכר צלאח אל חמדאן שהתגורר בכפר שטח אדמה לצורך הקמת נתניה. בעת מאורעות תרפ"ט הוא דאג למתיישבים ולרכושם^[6].

בנובמבר 1931 פנו תושבי הכפר במחאה לשלטונות בעקבות מכירת חלק מאדמות הכפר ליהודים^[7]. במאי 1932 כתב המושל המנהלי של המחוז לתושבי הכפר כי למרות המכירה "שמורות להם הזכויות להישאר תמיד על אדמות אום כאלד אשר היו חורשים וזורעים אותן וכמו כן זכיות המרעה, ההשקאה וקישוש עצים"^[8]. אולם ערביי הכפר לא הסתפקו בכך ולקראת סוף מאי 1932, כשהגיעו מתיישבים יהודים של רמת טיומקין לחפור באר מים על האדמות שנקנו, הם הפריעו לחופרים^[9], בטענה שהבאר עלול להזיק לאדמות המרעה בהם יש להם זכויות^[10]. בנוסף, יצאו מאום חאלד אנשים שעקרו שתילים ועצים בנתניה^[11]. בעקבות ההתנפלויות הקימו השלטונות תחנת משטרה בנתניה והטילו את הוצאות אחזקתו על תושבי הכפר^[12]. בנוסף, הוטל קנס קיבוצי של 200 לא"י על תושבי הכפר^[13]. תושבי הכפר מסרו את מפתחות בתיהם לנציג השלטונות וטענו שאין ביכלתם לשלם^[14]. עד יוני 1933 שולמו 50 לא"י ותושבי הכפר פנו לנציב העליון בבקשה שיבטל את שאר הקנס^[15]. מספר תושבים שלמו את חלקם בקנס רק לאחר שנאסרו^[16].

ביוני 1933 זכו תושבי הכפר במשפט שהגישו נגד הקרן הקיימת בתביעה שיורשה להם לקנות 1,400 דונם מאדמות ואדי חווארת הסמוכים לקרקעותיהם, על פי דין בר מצרא^[17]. בשנת 1934 הלווה הבנק החקלאי הערבי 9000 לא"י לתושבי הכפר כדי לקנות את האדמות הללו, ולמנוע את מכירת הקרקעות לקרן הקיימת^[18]. אולם לאחר מספר שנים, במענה לטענות על אי דיוקים בהצהרות של תושבי אום חאלד, ביטל בית הדין לקרקעות את זכות בר המצרא והאדמות נותרו בידי הקרן הקיימת^[19]. בערעור לבית הדין לערעורים זכו הערבים^[20] וערעור למועצת המלך נדחה אף הוא^[21].

לאחר הניצחון המשפטי הראשון הגישו אנשי אום ח'אלד תביעה נוספת, הפעם נגד חבצלת השרון, בטענה שהיה להם דרך עתיקה שעברה בקרקעות שרכשו, ולכן יש לתת להם זכות מעבר בתוך מטעיהם^[22].

בשנות ה-40, בעקבות ההתרחבות של נתניה מצאה עצמה אום ח'אלד מוקפת מכל הכיוונים בבניינים של העיר^[23]. אנשי הכפר הגיעו לרמת טיומקין לקחת מים^[24].

בהתגברות פעולות האיבה בתחילת מלחמת העצמאות עזבו תושבי הכפר את בתיהם, וחלקם התיישבו בטולכרם^[25].

המקום בו היה הכפר אום ח'אלד הפך לשכונה בנתניה הנושאת שם זה. שכונה זו, יחד עם עוד ארבע שכונות סמוכות, אוחדו לשם הכולל נאות הרצל. מסגד הכפר הנטוש שופץ על ידי הרב בריסק שהקים בו ישיבה^[26]. בשנת 1961 הציע ראש עיריית נתניה להרוס את מבני הכפר הרעועים ולבנות במקומם שיכונים^[27].

מדיה וקבצים בנושא אום ח'אלד בוויקישיתוף

• נתניה 3D - תמונות בתלת־ממד מאום ח'אלד ומהשקמה העתיקה, באתר "המימד השלישי"
• אתר מורשת נתניה: אל אום ח'אלד - ראשיתה של נתניה
• כאן ניתן לראות את עץ השקמה העתיק
• תמונות עדכניות של שרידי הכפר, 5/2009
• ג. שרוני, תפדלו לאום-ח'אלד, מעריב, 2 בספטמבר 1966