איסור הלבנת פנים
איסור הלבנת פנים הוא מצוות לא תעשה מתוך תרי"ג מצוות, לפיה אסור להכלים פני אדם מישראל.
| מקרא | ויקרא, י"ט, י"ז |
|---|---|
| משנה תורה | ספר המדע, הלכות דעות, פרק ו', הלכה ח' |
| שולחן ערוך | חושן משפט, סימן ת"כ, סעיפים ל"ד-מ' |
| ספרי מניין המצוות | ספר המצוות, לאו ש"ג ספר החינוך, מצווה ר"מ |
  | |
המקור
איסור הלבנת פנים לא כתוב כמצווה מפורשת בתורה, אלא נזכר אגב מצוות תוכחה: ”הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא” (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ז).על הפסוק אמרו חז"ל: "יכול אפילו את מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר – ולא תשא עליו חטא"[1]. למרות מצוות התוכחה המוטלת על האדם, עליו להוכיח את חבירו בדרך "שלא ישא עליו חטא", דהיינו שלא לביישו[2]. אם במצב של מצווה על האדם להוכיח את חבירו בנועם, על אחת כמה וכמה שלא במקום מצווה[3].
חומרת האיסור
אף על פי שבדרך כלל אדם העובר על איסור תורה מתחייב במלקות, המבייש אינו לוקה מפני הכלל "לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו"[4]. ולמרות זאת, זהו איסור גדול. ואומרת על כך המשנה בפרקי אבות:
רבי אלעזר המודעי אומר... והמלבין פני חברו ברבים... אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא!
רבי חנינא אומר על כך: "כל היורדין לגיהנם- עולים, חוץ משלשה שיורדין ואין עולין. ואלו הן: הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו"[5] . אבל אם חזר בתשובה הרי הוא מבני העולם הבא, שאין לך דבר העומד בפני התשובה[6]. וכך גם אומרת הגמרא שם: "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". בהמשך הגמרא מוסבר שפני המתבייש מלבינים ולכן נקרא מלבין פני חברו ברבים[5]. ממעשה תמר שלא ביישה את יהודה ולא אמרה שהוא זה ששכב עמה, לומדת הגמרא ש"נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים"[7]. כך אמר גם יוסף "הוציאו כל איש מעלי"[8] והסתכן שאחיו יהרגוהו ובלבד שלא יבייש את אחיו בפני המצריים[9]. הגמרא במסכת סנהדרין[10] מספרת על חכמים שהיו אומרים שחטאו בחטא שאחרים עשו כדי שלא לבייש את מי שעשה את המעשה.
הנהגות ותקנות
מפאת חומרת המעשה, הספרות היהודית מלאה בהנהגות שעל האדם ליישם כדי שלא יגיע להלבנת פנים. ולכן אמרו: "אל לאדם להסתכל בפני הסועד"[11] דהיינו שלא להסתכל בפניו או בצלחת אדם כשאוכל כדי שלא לביישו. אדם שהלווה כסף לחברו ויודע שהלווה אינו יכול לפרוע את ההלוואה- אסור לו לעבור לידו, אפילו בלי לתבוע את החוב, בשביל לא להיות לו כנושה, אך גם מחמת שיעליב אותו[12]. וכן אמרו שלא לשאול את הרב בנושא שונה מהנושא שהוא מלמד כרגע, כדי שלא לביישו אם לא ידע לענות[13].
חוץ מהנהגות פרטיות, גם בציבור נתקבלו הנהגות שונות כדי שלא יבואו להלבנת פנים. כך למשל, בנות ירושלים שהיו יוצאות בט"ו באב לכרמים היו יוצאות כולן בבגדים שאולים שלא לבייש את מי שאין לה[14]; המת מולבש בבגד פשוט שלא לבייש את העניים[15]; גם למי שידע לקרוא היו מקריאים את מקרא ביכורים, כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרוא[16]. מטעם דומה נהגו שהחתן אינו מברך את ברכת האירוסין בעצמו.
יש שמונים את המצווה כמצוות לא תעשה במניין המצוות[17], ויש שמונים את האיסור כחלק מלאו של אונאת דברים[18]. יש האומרים שאיסור הלבנת פנים אינו מפורש בתורה[19].
ראו גם
לקריאה נוספת
- פרופ' נחום רקובר, תקנת השבים, "האיסור להזכיר לעבריין את עברו", 93. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, 2007
קישורים חיצוניים
- אביעד הכהן, האיסור לבייש אדם וחובת השמירה על כבודו, באתר "דעת"
- הרב ישועה רטבי, איסור הלבנת פנים
- הרב אליעזר מלמד, הלבנת פנים, פניני הלכה ליקוטים ב,א,יד