ארכיון אבלה

הלוחות שנמצאו כתובים בשתי שפות: שומרית, ושפה קדומה ובלתי ידועה הכתובה בכתב קרוב לכתב היתדות השומרי כייצוג פונטי של השפה המקומית. מטיאה סיווג שפה זו ככזו לראשונה, מאחר שהיא קדמה לשפות ידועות אחרות כמו עברית ואוגריתית. שפה זו נודעה מאוחר יותר בשם "אבלאית", ע"ש מקום מציאת הלוחות. השימוש בפונטיקה טהורה בלוחות אלה מהווה התקדמות שלב בהיסטוריה של הכתב האנושי.^[1]

במחקר המוקדם

ממצאי הארכיון עוררו מחלוקת בדבר הרלוונטיות שלהם לסיפורי המקרא. ג'ובאני פֶּטִּינָטוֹ (אנ'), האשורולוג שהוביל את משלחת המחקר טען שבלוחות מוזכרים טקסי קורבן וחתונה אשר היו מקובלים ביהדות באלף הראשון לפנה"ס ומתוארים בספר ויקרא, פרק ט"ז, וכן שבלוחות מצוינים שמות של אתרים מקראיים (כמו סדום ועמורה) ושמות הדומים לשמות תנכיים (כמו אברהם ודוד).^[2] בנוסף נטען ששמות הכתובים בלוחות כוללים את הסיומת התיאופורית "-יה" או "-יהו". לפי פירוש זה, נמצאו בין השאר השמות מיכיה, חנניה, פטריה (כלומר פדה-יה), עבדיה, ישמעיה, יהרם (כמו יהורם), וגם אזכור אחד בגרסה הארוכה "יהו": שֻמיהו.

אולם, כתב היתדות של אבלה עדיין לא פוענח לחלוטין, ויש המפרשים את התיבה "יָה" כ"נִי" וכך יוצא שהשמות הם "פטרני" ו"עבדני", או כ"נוּ" ולכן השמות הם "עבדנו" ו"פטרנו". ידוע גם שהסיומת "יָה" רווחה באכדית ליצירת שמות חיבה (בדומה לסיומת -ִי בעברית מודרנית: יוחנן > יוחִי, ירמיהו > ירמִי וכו'), וכך קוצר השם "ישמעהדד" ל"ישמעיה", "זמרידגן" (זמרי = מגני, דגן = דגון) ל"זמריה". ייתכן שהצורה מופיעה גם במקרא, כמו בשמות "אחיה" ו"בקבוקיה" (מאחר שלא סביר ששמו של אדם יכריז "יה הוא אחי" או "יה הוא בקבוק"). אף השם "יִשׂ-רָ-אִל" שנמצא באבלה, מופיע באחת התעודות פעם כ"יִשׂ-רָ-אִל" ופעם כ"יִשׂ-רָ-יָה", שתי הפעמים בליווי תואר זהה ("איש דֻ-בִּ-זִ-פִּש").^[3] כיום הקונצנזוס הוא ש"לאבלה אין השלכות על נביאי תרי עשר, על הדיוק ההיסטורי בסיפורי האבות, על פולחן ה' או על סדום ועמורה."^[4][5]

השפעות פוליטיות מודרניות

בנוסף, לובתה המחלוקת ממניעים פוליטיים של שלטונות סוריה שהתערבו באופן ישיר בניסיון למנוע קישור בין החפירות לבין אמיתות המקרא.^[6] בלחצם פוטר פטינטו מן המשלחת הארכאולוגית ונאסר עליו להיכנס לסוריה, במקומו הובא מומחה אחר. העיתון הסורי "תשרין" פרסם ריאיון עם ד"ר עפיף בהנסי, שטען כי הקשר לתנ"ך הוא זיוף ציוני שנכפה על פטינטו, "אבלה תמשיך לספק את ההוכחות ההפוכות". ה-biblical archaeology כתב במרץ 1979 כי "ברור לנו שבאמצעות לחצים פוליטיים אנטי-ציוניים מנסים בסוריה להשפיע על הפירוש המדעי ללוחות אבלה". ואילו המלומד הסורי ד"ר צבאח קבאני סיפר בריאיון לאותו גיליון: "העניין חשוב לנו בגלל הצהרותיהם של מר בגין ומפלגת הליכוד, מר בגין מנסה להשתמש בתנ"ך הקדוש כברישום מקרקעין, הוא תובע את הגדה המערבית ועלול לתבוע לעצמו גם את סוריה". מחברי הספר "אבלה תעלומה ארכאולוגית" קובעים כי "מאז התערבותו של ד"ר בהנסי פחתו במדה ניכרת אזכורי הקשרים עבריים או תנ"כיים במחקריהם הנדפסים של המשלחת הארכאולוגית".^[7]

במחקר העדכני

ארכיון אבלה, כמו ארכיוני מרי ואמר האמוריות ואוגרית הכנענית־אמורית, מהווה עדות חשובה למקורה של הדת הישראלית הקדומה במסורות הלבנט כולו.^[8]

מאז שנחסם לכניסת חוקרים מרחבי העולם, הממצאים באתר היו נתונים לביזה מתמדת, ובמהלך מלחמת האזרחים בסוריה האתר ניזוק בצורה משמעותית, ועלה חשש כבד שהארכיון הושמד כליל.^[9]

מדיה וקבצים בנושא ארכיון אבלה בוויקישיתוף

• ישראל, עשיו ושאול-לפני אברהם אבינו..., מעריב, 2 ביולי 1976
• האיזכור הקדום ביותר של ירושלים נתגלה בסוריה, מעריב, 12 באוקטובר 1976
• צבי אילן, הקשר העברי, דבר, 4 בפברואר 1977
• רובין סטאפורד, מלך אבלה בסוריה-אחד מאבות אברהם, מעריב, 7 ביולי 1977
• יוסף פרוינד, צפונותיה של אבלה, דבר, 25 בנובמבר 1983, המשך (ביקורת על ספרם של חיים ברמנט ומיכאל ויצמן, "אבלה:תעלומה ארכאולוגית)