חרס
חרס הוא תוצר של עיבוד חומר קרמי. העיבוד כולל עיצוב (כיור), ייבוש ושריפה להקשייתו של המוצר. עם התפתחות החברה האנושית, תהליך השריפה עבר לכבשן. כאשר פריט החימר עבר רק יבוש, הוא התפרק במגע עם מים. השריפה גורמת לשינוי כימי בחימר, והופכת אותו לעמיד במגע עם מים.[1] כלים וחפצי אמנות יוצרו מחרס, ובחברות מסוימות, אפילו פריטי פולחן.
המילה חרס היא מילה עתיקה, שמופיעה במקרא (בכתיב חרשׂ) וכן במשנה ובתלמוד. בעברית מודרנית היא משמשת לצידה של המילה קרמיקה, למרות ההבדל ביניהם. כלי החרס עשויים מחומר (היום מקובלת יותר המילה חימר).[2]
היסטוריה של השימוש בחרס
פריטים עשויים חרס יוצרו כבר בתרבויות התקופה הפלאוליתית העליונה של אירופה, לפני כ-30,000 שנים, כמו הצלמיות באתר דולני וייסטוניצה. כלי החרס הקדומים בעולם יוצרו על ידי ציידים-לקטים נוודים בסין לפני כ-20,000 שנים, יובשו בשמש ושימשו כנראה לבישול. כ-6000 שנה לאחר מכן השתמשו בכלי חרס גם בתרבות הג'ומון של יפן[3]. בפרהיסטוריה של המזרח הקדום מופיעים כלי חרס בכפרים החקלאיים של התקופה הנאוליתית, לפני כ-8000 שנה, ומסמנים את המעבר מהתקופה הנאוליתית הקדם-קרמית לתקופה הנאוליתית הקרמית. בארץ ישראל, הופעת תעשייה של כלי החרס בהיקף נרחב אירעה בתרבות הירמוכית של התקופה הנאוליתית הקרמית. הכלים האופייניים לאותה תקופה עוטרו במגוון עיטורים מוטבעים וצבועים. כאלף שנה מאוחר יותר, במהלך התקופה הכלקוליתית, החל השימוש באבניים.
כלי החרס היו זולים לייצור, כי חומר הגלם היה זמין. מצד שני, כלי חרס שנשבר אינו ניתן להתכה ולשימוש חוזר. מכאן הביטוי "כחרס הנשבר"[4]. שתי תכונות אלו גרמו לכך שאתרים ארכאולוגיים מניבים שפע רב של חרסים[5] המשמשים את הארכאולוגים בטיפולוגיה על פי סגנונם המשתנה של הכלים.
חרסים שימשו גם כמצע כתיבה, ועליהם נכתב בכתב היתדות, בכתב החרטומים וסוגי כתב עתיקים נוספים. ביוון במאה ה-5 ובמאה ה-4 לפני הספירה, שברי כלי חרס שימשו אפילו כ"פתקי הצבעה". דוגמה לכך היא הצבעה להגלית אזרח אתונאי, במהלך שנקרא אוסטראקיזם. שבר החרס נקרא אוסטראקון[6]
סוגי חרס
באזורים שונים קיימים סוגי חימר שונים, המשפיעים על התוצר הסופי. גם טמפרטורת השריפה משפיעה על סוג החרס המתקבל.
מוצר העשוי חומר חרסיתי הנשרף בטמפרטורה של 600–800 מעלות צלזיוס ואינו עובר שום טיפול נוסף, חוץ מעיטור חיצוני, קרוי בפשטות "חרס", זהו הסוג הנפוץ ביותר, והוא אינו אטום לנוזלים. תכונה אחרונה זו היוותה בעיה בתקופות קדומות.
חימר לבן עדין הנשרף בטמפרטורות גבוהות יותר ועובר תהליך של כמעט-התכה נקרא בעברית חרסינה ובלועזית פורצלן. הוא אטום לנוזלים וכאשר דופן הפריט דקה, הוא שקוף למחצה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- יהושע בראנד, כלי החרס בספרות התלמוד, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשי"ג.
קישורים חיצוניים
ערך מילוני בנושא חרס, בוויקימילון
- מגזין מכון ויצמן, בסין יוצרו כלי חרס כבר לפני 18,000 שנה, באתר "הידען", 5 בינואר 2010
- George Savage,Pottery, Britannica
- חרס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)