גבול קזחסטן–רוסיה

קצהו המערבי של גבול קזחסטן–רוסיה נמצא על חוף הים הכספי והוא משתרע בתוואי מפותל כלפי מזרח עד למשולש הגבולות סין-קזחסטן-רוסיה. כמעט כל תוואי הגבול עובר בסדרה של קווים יבשתיים החוצים את הערבה האירואסייתית, ובקטעים מסוימים הוא חוצה נהרות, כמו נהר מאלי אוזן (אנ'), נהר אורל ונהר אוּי (אנ'). הגבול גם חוצה את אגם בוטקול (אנ') ואת הרי אלטאי.

המחוזות של קזחסטן ששוכנים על הגבול הם:

• מחוז אטיראו
• מחוז מערב קזחסטן
• מחוז אקטובה
• מחוז קוסטנאי
• מחוז צפון קזחסטן
• מחוז פבלודר
• מחוז מזרח קזחסטן

הסובייקטים הפדרליים של רוסיה ששוכנים על הגבול הם:

• מחוז אסטרחן
• מחוז וולגוגרד
• מחוז סראטוב
• מחוז סמרה
• מחוז אורנבורג
• מחוז צ'ליאבינסק
• מחוז קורגן
• מחוז טיומן
• מחוז אומסק
• מחוז נובוסיבירסק
• החבל המנהלי אלטאי
• רפובליקת אלטאי

במהלך המאה ה-19 כבשה האימפריה הרוסית את מרכז אסיה וסיפחה את החאנויות העצמאיות לשעבר של קוקנד וחיווה ואת אמירות בוכרה. לאחר עליית הקומוניזם לשלטון ב-1917 והקמת ברית המועצות, הוחלט לחלק את מרכז אסיה לרפובליקות על בסיס אתני בתהליך שנודע כ"תיחום הטריטוריאלי הלאומי" (ברוסית: национально-территориальное размежевание). תהליך זה התבצע על פי התאוריה הקומוניסטית שלאומיות היא שלב נחוץ בדרך לקיומה של חברה קומוניסטית, והגדרתו של יוסיף סטלין לאומה הייתה "הקמה היסטורית, קהילה יציבה של אנשים, שנוצרו על בסיס של שפה, טריטוריה וכלכלה משותפים והרכב פסיכולוגי המתבטא בתרבות משותפת".

התיחום הטריטוריאלי הלאומי מתואר בדרך כלל כלא יותר מיישום ציני של הפרד ומשול, ניסיון מקיאווליסטי של סטלין לשמור על ההגמוניה הסובייטית באזור באמצעות חלוקה מלאכותית של תושביו לאומות נפרדות עם גבולות ששורטטו במכוון כך שייוותרו מיעוטים בכל אחת מהמדינות.^{[4][5][6][7][8]} אף על פי שהסובייטים היו מודאגים מהאיום האפשרי של הלאומיות הפאן-טורקית, כפי שהתבטא בעלייתה של התנועה הבסמצ'ית (אנ') בשנות ה-20 של המאה ה-20, ניתוח מדוקדק יותר על סמך המקורות העיקריים מציג תמונה בעלת הרבה יותר ניואנסים בהשוואה למקובל.

התיחום הטריטוריאלי הלאומי באזור החל כבר בשנות ה-20. בתקופת השלטון הצארי, האזור שבו שוכנת קזחסטן המודרנית היה מורכב מארבעה אזורים, (אובלסטי). ממערב למזרח היו אלו האובלסט של אורל, וחלקים של האובלסטי של טוגרי, אקמולינסק וסמיפלטינסק. כל ארבעת האובלסטי הוקמו על פי צו של הצאר אלכסנדר השני מ-21 באוקטובר 1868.^[9] ב-26 באוגוסט 1920 הוקמה הרפובליקה האוטונומית הסוציאליסטית הסובייטית הקירגיזית, שמוקמה בתוך הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית כאיחוד של ארבעה מחוזות אלו, שאוחדו לזמן קצר במסגרת אוטונומיית אלאש קצרת הימים, כשהגבול הצפוני שלה חפף בהכרח לאלו של ארבעת האובלסטי לשעבר, אם כי הוא שונה בכמה מקומות כך שישקף נתונים דמוגרפיים מקומיים. אף על פי כן, סכסוכי גבול על אזורים מסוימים נמשכו בשנה שלאחר מכן.^[10] יש לשים לב שבאותה תקופה כונו הקזחים בשם "קירגיזים", ואלו הקרויים כיום בשם קירגיזים הוגדרו כתת-קבוצה של הקזחים ונקראו "הקירגיזים השחורים".^[11] האזור שממערב לנהר אורל, הקשור לשבטים הנודדים של הבוקיי (אנ') נתבע הן על ידי הרפובליקה הסובייטית הקזחית והן על ידי מחוז אסטרחן, כשרוב שטחו עבר לקזחסטן ב-1921, כולל הערים קורמנגזי וסינמורסק.^[12] במקומות אחרים, כמה אזורים מיושבים על ידי אוכלוסייה רוסית בארבעת האובלסטי כמו העיר אומסק, הועברו לרוסיה.^[13]

ב-22 בספטמבר 1920 הועברה אורנבורג לרפובליקה הסובייטית הקזחית והייתה לבירתה, יחד עם החלקים שסביב למחוז אורנבורג כמו העיירות סול-אילטסק, אקבולק ושרליק. ככל הנראה, ההחלטה להעביר את בירת הרפובליקה לאורנבורג נבעה באותה עת עקב היותה העיר התעשייתית הגדולה היחידה באזור, והתקווה הייתה שההחלטה תסייע לפיתוח כלכלת הרפובליקה, בנוסף להפיכתה לגשר בין השטחים הרוסיים בצפון לבין השטחים הטורקיים בדרום. על כל פנים, בראשית 1925 הועברה בירת הרפובליקה מאורנבורג לקזילאורדה הדרומית יותר, כשאורנבורג וסביבותיה הוחזרו לרוסיה.

ב-1991, לאחר התפרקות ברית המועצות, הפך הגבול לבינלאומי. המשא ומתן על תוואי הגבול התקיים בשנים 1999–2005, כשההסכם הסופי אושר במוסקבה על ידי הנשיאים ולדימיר פוטין ונורסולטן נזרבייב ב-18 בינואר 2005. ההסכם נכנס לתוקף ב-12 בינואר 2006.^[14][15] סימון הגבול בשטח החל ביולי 2007, כאשר סדרה של עמודי גבול הוצבו החל ממאי 2009.^[16] כאשר הפך הגבול לבינלאומי ב-1991, נוצרו שני מעברי גבול שאותם חוצה שלוחת הרכבת הטרנס-סיבירית ליד העיר פטרופבל שבקזחסטן. ב-2017 הסכימו שתי המדינות על יצירת מסדרון למעבר הרכבות בין שתיהן ללא ביקורת גבולות.^[17]

• יחסי קזחסטן–רוסיה