דיני חוזים

ערך מורחב – חוזה

חוזה הוא הסכם אכיף^[1]. דיני החוזים מגדירים את הכללים, העקרונות והסטנדרטים שבמסגרתם תיאכף התחייבות בפועל או שתקנה היא זכויות אחרות (לבד מזכות האכיפה) מקבילות או משלימות (כגון פיצויים בשל הפרת החוזה). רוב השיטות המשפטיות מבחינות בין התחייבות סתמית אשר איננה ניתנת לאכיפה, להתחייבות חוזית הניתנת לאכיפה. מקובל לסבור כי ההבחנה בין "הסכם" ובין "חוזה" הוא יסוד האכיפות או התוקף המשפטי. מקום שלפנינו הסכם הנעדר תוקף משפטי, לפנינו הסכם של כבוד, ומקום שלפנינו הסכם בעל תוקף משפטי, הרי שלפנינו חוזה.

חוזה נִכְרָת כאשר יש "הצעה וקיבול", בהתאם לדרישות פרק א' של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. "הצעה", בהתאם לדרישות החוק, היא פנייה של אדם לחברו המעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה, והיא טומנת בחובה את הפרטים המהותיים הכלולים בהצעה. "קיבול", בהתאם לדרישות החוק, הוא הודעת הניצע שנמסרה למציע ומעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה. מקובל לסבור כי משמעות דרישת גמירת הדעת היא כוונה רצינית ושלמה להתקשר בחוזה המסוים עם האדם המסוים. על מנת שתהיה התחייבות חוזית, נדרש אפוא שהצדדים לחוזה יהיו מודעים להתחייבות שהם נוטלים על עצמם, ושתהיה להם כוונה להיכבל משפטית בחוזה המסוים.

דרישה נוספת לכריתת החוזה היא זו המתבטאת במבחן המכונה "הכוונה ליצור יחסים משפטיים". שאלה שבה נחלקו העמדות היא האם מבחן "הכוונה ליצירת יחסים משפטיים" הוא מבחן נפרד וחיצוני ליסוד "גמירת הדעת" האמור בחוק החוזים, או שמא הוא מבחן הנטמע והכלול בו. בעבר, הובעה בפסיקת בית המשפט העליון העמדה שמבחן הכוונה ליצירת יחסים משפטיים הוא חלק מיסוד גמירת הדעת הנבחן המתווה את דרכי יצירת החוזה. מנגד, יש שהביעו עמדה כי מבחן הכוונה ליצירת יחסים משפטיים הוא מבחן סף, חיצוני ונפרד, ליסוד גמירת הדעת. לפי עמדה זו, עוד לפני שבוחנים את השאלה האם נכרת חוזה בין הצדדים בהתאם ליסודות האמורים בחוק, יש לבחון האם הייתה כוונה מקדמית ליצירת יחסים משפטיים במערכת היחסים הנדונה. שאלה זו, איננה רק שאלה עובדתית הבוחנת את המסגרת החברתית שבה ניתנה ההתחייבות (למשל, האם ההתחייבות ניתנה במסגרת עסקית או במסגרת אינטימית בין מכרים) אלא גם שאלה של מדיניות משפטית כללית, שבהתאם לה ניתן להוציא מגדרי דיני החוזים התחייבויות שלא ראוי ולא נכון לעסוק בהן במסגרת הדין.

ערך מורחב – חופש החוזים

ערך חשוב, אולי המרכזי ביותר, בדיני החוזים הוא עקרון חופש החוזים. חופש החוזים עשוי להיות מוצדק הן על ידי תפיסות אינדיבידואליסטיות (מטעמים של אוטונומיית הרצון החופשי) והן על ידי תפיסות כלכליות המקנות משנה תוקף לרצונם החופשי של הצדדים (מטעמים של השאת רווחת הפרטים המתקשרים והרווחה המצרפית). עקרון חופש החוזים בא לידי ביטוי בהוראות חוק החוזים לפיהן חוזה יכול להכרת בכתב או בעל פה, ובעיקר בסעיף 24 לחוק החוזים (חלק כללי), הקובע כי תכנו של החוזה הוא ככל שיסכימו הצדדים. ביטוי נוסף לעקרון חופש החוזים מצוי בדברי חקיקה רבים המאפשרים התנאה מצד הצדדים על הוראותיהם. במקרים רבים ניתן באמצעות הסכמה בין צדדים להתנות על הוראות חוקים מסוימים. מקובל לומר כי אחד המאפיינים של החקיקה האזרחית הישראלית היא היכולת להתנות על הוראותיה^[2]. עם זאת, קיימים חוקים אשר אינם מאפשרים להתנות על הוראותיהם באמצעות "חוזה" בין שני הצדדים גם אם שני הצדדים מעוניינם בכך (לדוגמה: שעות עבודה ומנוחה והגנה על רוכשי דירות, לדוגמה עקרונות כלליים המגבילים את חופש החוזים כגון 'תקנת הציבור'). אופן כריתת החוזה גם הוא, לעיתים, מותנה בדרישות צורניות פורמליות בהקשרים מסוימים. למשל, עסקה במקרקעין אינה יכולה להתבצע בעל פה וטעונה מסמך בכתב (סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969). אם כי המגמה הברורה בהקשר זה בשנים האחרונות היא לסטייה מדרישות פורמליות תוך התקרבות להכרעות ערכיות-מהותיות הנסבות על מהות הפעולה - ועל עקרונות נוספים, כגון עקרון תום הלב - ולא על צורתה החיצונית של הפעולה^[3].

עם קום המדינה היה הבסיס המשפטי לדיני החוזים נעוץ בשני מקורות חיצוניים. ראשית, נשאבו דיני החוזים מהמג'לה, היא קובץ דיני הממונות העות'מאני שנלקח מן המשפט המוסלמי. כבר בימי המנדט הבריטי היה ברור כי המג'לה היא מסמך מיושן, קאזואיסטי, ואינו תואם את הצרכים של דיני החוזים במדינה מודרנית ומתפתחת. במקום בו לא נמצאה תשובה במג'לה פנו השופטים אל המשפט המקובל הבריטי. גם לאחר קום המדינה נשאבו דיני החוזים משתי מקורות אלו, כאשר אליהם נוספה פסיקה ישראלית חדשה, שפיתח בית המשפט העליון^[4].

בתחילת שנות השבעים החלה חקיקה ישראלית חדשה שקבעה עקרונות ישראליים מקוריים לדיני החוזים, וקבעה מושגי מפתח מקוריים, שקיבלו עם הזמן פרשנות ישראלית מקורית, ללא תלות בכל שיטת משפט זרה (לדוגמה, החיוב לשאת ולתת על כריתת חוזה, והחובה לקיים חוזה בדרך מקובלת ובתום לב^[5]).

בימינו תלוי ועומד בשלבי חקיקה "קובץ דיני ממונות" הבא להסדיר מחדש את החקיקה האזרחית הישראלית, ללכד את הסדריה, ולהפוך על פיהם כמה מן הקביעות וההסדרים המצויים בחוקי החוזים הקיימים. בשנת 2011, פורסמה הצעת חוק דיני ממונות ברשומות הכנסת, מהלך המבטא את התקדמותו המשמעותית של הליך חקיקה זה. החקיקה אמורה לאחד ולהסדיר נושאים רבים הקשורים בדיני הממונות ובהם, ובעיקרם, את כל החוקים השונים העוסקים בדיני החוזים.

חקיקה בדיני החוזים

החקיקה בדיני החוזים עוסקת הן בעקרונות כלליים החלים על כל חוזה באשר הוא, והן בהסדרים ראויים בסוגי חוזים מסוימים. המדובר או בסוגי חוזים נפוצים (כגון חוזה המכר), או בסוגי חוזים בהם יש להגן על הצד החלש, והחוק הוא בעל מגמה צרכנית (כגון חוזה הביטוח).

החוקים הכלליים בדיני החוזים הם:

• חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973^[6]: החוק עוסק בשאלה מהו חוזה, כיצד הוא נכרת, מהם הפגמים העשויים להביא לביטולו (ולדוגמה טעות, הטעיה, כפייה או עושק), מהן תוצאות הביטול ומהי דרך הביטול, מה יכול להיות תוכן החוזה, כיצד יש להשלים הוראה חסרה בחוזה, כיצד יש לפרש חוזה, מהו חוזה לטובת אדם שלישי, ועוד הוראות רבות.
• חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971^[7]: החוק מסדיר את הסעדים להם זכאי הצד הנפגע במקרה של הפרת חוזה. הסעדים המוכרים בחוק הם אכיפה, ביטול (הגורר בעקבותיו השבה), ופיצויים.
• חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962^[8]: כיוון שחוזה הוא מפגש רצונות בין שני צדדים כשירים, חוק זה מגדיר מיהו הכשיר להתקשר בחוזה, ומהם הסעדים במקרה של התקשרות עם מי שאינו כשיר.

החוקים העוסקים בסוגי חוזים ספציפיים הם:

• חוקי המכר: המדובר בסדרת חוקים העוסקים בחוזה הנפוץ הוא חוזה המכר. החוקים עוסקים בשאלות הנוגעות להעברת הבעלות בממכר, אי התאמה, ושאלות רבות נוספות. המדובר בחוק המכר, תשכ"ח-1968, חוק המכר (דירות), תשל"ג-1973, חוק המכר (מכר טובין בינלאומי), תשל"א-1971, וחוקים נוספים.
• חוק החוזים האחידים, התשמ"ב-1982^[9]: חוזה אחיד הוא חוזה שנוסח על ידי ספק, בלשון אחידה, ומשמש להתקשרות עם מספר בלתי מסוים של לקוחות. לדוגמה, חוזה לרכישת דירה שנוסח על ידי יזם בנייה ומשמש להתקשרות עם כל קוני הדירות באותו פרויקט, כאשר ההבדל בין חוזה לחוזה הוא רק בשם הרוכש ומספר הדירה. החוק מכיר בכך שחוזה כזה נוטה מטבעו לקפח את הלקוח, שהוא הצד החלש, ומכיוון שכך החוק כולל הגדרת תנאים מקפחים שאותם יכול לפסול בית המשפט. כן מקים החוק בית דין לחוזים אחידים.
• חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981^[10]: חוק מרכזי בדיני הגנת הצרכן, שנועד להגן על ציבור הצרכנים מפני הטעיה וניצול מצד העוסקים. החוק נוצר בעקבות התפתחות חיי המסחר וריבוי תלונות של ציבור הצרכנים בגין הטעיה וניצול. ביסוד החוק ניצבת מצוקת הצרכנים, שמצויים בנחיתות מבחינת כושר המיקוח והמידע שברשותם, לעומת כוחם הרב של העוסקים. החוק עוסק בעסקאות שבין עוסק לצרכן. הגדרת "צרכן": מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו, לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי.
• חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981^[11]: החוק עוסק בחוזה הביטוח, מתוך מגמה להגן על המבוטח, שהוא החוליה החלשה במשולש מבטח - סוכן ביטוח - מבוטח. החוק מסדיר את הנושא מתוך מגמה צרכנית ברורה.
• חוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974^[12]: החוק עוסק בחוזה הקבלנות, שהוא חוזה למתן שירות עבור תמורה.
• חוק השכירות והשאילה, תשכ"ט-1974^[13]: החוק עוסק בחוזה השכירות והשאילה, ומסדיר הוראות שונות הנוגעות לעניין זה.
• חוק החזר מקדמה בשל ביטול אירוע (נגיף הקורונה החדש), התשפ"א-2020: עוסק במצב שבו שולמה מקדמה לשם קיומו של אירוע באולם אירועים, והאירוע לא התקיים במועד שנקבע לו מחמת הגבלות נגיף הקורונה.

חוק החוזים

בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 נקבעו מספר כללים מהותיים בדיני החוזים:

• כאשר לא נקבע בחוזה במפורש הזמן לביצוע החוזה, יש לקיימו זמן סביר לאחר כריתת החוזה^[14].
• המציע אינו יכול לחזור בו, לאחר שהניצע הביע את הסכמתו בצורה שמחייבת אותו (את הניצע)^[15].
• המציע הצעה בלתי חוזרת או מציע שקבע מועד לקיבול ההצעה (למשל "עד שבוע"), אינו יכול לחזור בו, אלא אם כן הניצע דחה את ההצעה^[16].
• במודעה שפונה לציבור הרחב או לקהל יעד אחר, כל מי שהמודעה מיועדת אליו נחשב ניצע^[17].
• קיבול שיש בו תוספת או הגבלה או שינוי, נחשב להצעה^[18].

לערכים, תחומים ומושגים נוספים ראו פורטל חוק ומשפט

• חוזה
• חופש החוזים
• משפט אזרחי
• דיני חיובים
• פסק דין קלמר נגד גיא

• דניאל פרידמן, נילי כהן, חוזים, (כרך א תשנ"א, כרך א, תשס"ט (עדכון), כרך ב תשנ"ג, כרך ג תשס"ד)
• חיים כהן, המשפט, מוסד ביאליק, 1991, הפרק "דיני חוזים", עמ' 771–860
• איל זמיר, פירוש והשלמה של חוזים, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1996
• יונתן יובל, קודיפיקציה חוזית בתחילת האלף השלישי: הקצאת סיכונים לעומת תיקוף של יחסים בחוק דיני ממונות, משפט ועסקים ד, 241 (2006)
• גבריאלה שלו, יהודה אדר, דיני חוזים: התרופות, 2009
• דניאל אמיר, רענן בן-ישי, אביב גאון ויניב כהן, מאמר מערכת – מגמות חדשות בפרשנות חוזים?, משפט ועסקים יא, 431 (2009)
• גבריאלה שלו, אפי צמח, דיני חוזים, מהדורה רביעית, הוצאת נבו, 2019