הנמכת מדרכה

הנמכות מדרכה הופיעו לראשונה בשנות השלושים של המאה ה-20 בבריטניה, כדרך להקל על הולכי רגל עם עגלת תינוק^[1]. בשנות ה-40 הותקנו הנמכות מדרכה בעיר קַלַמַזוּּ (אנ') מישיגן בארצות הברית כפרויקט פיילוט לסיוע בהעסקת אזרחים יוצאי צבא עם מוגבלות^[2].

בשנות ה-60, לפני שנחקקו חוקי נגישות, אוניברסיטת ברקלי בקליפורניה שימשה כבית לאוכלוסיית סטודנטים עם מוגבלויות שונות אשר גרו בבניין נגיש לאנשים המתניידים בכיסאות גלגלים, אך העיר עצמה לא הייתה נגישה עבורם. הסטודנטים פעלו על מנת לקבל יותר זכויות כדי לבנות עיר מונגשת. הפרויקט, שהובל על ידי אד רוברטס ואחרים במרכז לחיים עצמאיים, הוביל לבניית הנמכות מדרכה בשדרות המרכזיות וליצירת דרך נסיעה מונגשת בעיר^[3]. בהמשך התקנת הנמכות מדרכה נעשתה לרוב בהתנדבות על ידי הרשויות העירוניות ומפתחים.

הנמכת מדרכה במדינות המערב חויבה בחקיקה בשנות ה-90^[4]. תומכי החקיקה מצביעים על חובת קיום הנמכת מדרכה כדוגמה לחקיקה בנושא זכויות נכים שיכולה להועיל לכל משתמש במרחב הציבורי, ולא רק לאנשים עם מוגבלות^[5].

בניית הנמכות מדרכה התחילה בעקבות עקרונות התכנון של עיצוב אוניברסלי. לא כל שיפוע בין המדרכה לכביש מהווה הנמכה מדרכה נגישה. קיימים כללים בתקנות המכתיבים את זווית השיפוע, קיומו של מרחב נקי מהפרעות, וכן חריצות בבטון לצורך מניעת החלקה וככלי לאזהרת אנשים עם לקות ראייה.

הנמכות מדרכה המוצבות בצמתים ברחוב מאפשרות למשתמשי כיסאות גלגלים, הולכי רגל המשתמשים בהליכון או במקל, דוחפים עגלת תינוק, מושכים עגלת סופר; כמו גם כל מי שרוכב על אופניים, גלגיליות או סקייטבורד, לנוע על מדרכה או לצאת ממנה בפחות קושי. הנמכות מדרכה רבות כוללות גם ריצוף מישוש, דפוס של בליטות עגולות המאותתות להולכי רגל לקויי ראייה שהם עומדים להיכנס לכביש^[6].

הנמכת מדרכה רחבה יותר שימושית גם לכלי רכב מנועים להיכנס לחניון או לחניה בצד השני של המדרכה.

בשנת 2001 הותקנו תקנות בישראל שמפרטות על הנושא נגישות הסביבה הבנויה – הסביבה שמחוץ לבניין, כולל הנחיות לבניית מעברי חציה מונגשים והנמכות מדרכה^[7].