הפרעת דה-ריאליזציה

לפי ה-DSM 5, פסיכיאטר יאבחן הפרעת דה-ריאליזציה/דה-פרסונליזציה בהתקיים התנאים הבאים.^[1]

א. הופעה של התנסויות חוזרות או מתמשכות בדה-ריאליזציה או דה-פרסונליזציה או תסמינים מעורבים של שני המצבים גם יחד.

1. דה-פרסונליזציה: חוויה לא מציאותית של היות האדם מנותק מגופו ומתבונן בעצמו, במחשבותיו, רגשותיו תחושותיו ומעשיו מהצד. האדם חווה היעדר רגש, וחוסר תחושה פיזית וחווה היעדרות של תחושת עצמי.
2. דה-ריאליזציה: חוויה לא מציאותית של היות האדם מנותק מסביבתו ונמצא במצב דמוי חלום מעורפל. (למשל שינוי בתפיסת זמן, חוויה שדברים מתרחשים בהילוך איטי).

ב. במהלך חוויית הדה-ריאליזציה/דה-פרסונליזציה בוחן המציאות נשאר תקין.

ג. הסימפטומים גורמים למצוקה משמעותית מבחינה קלינית או לפגיעה בתפקוד החברתי, התעסוקתי, או כל תפקוד אחר החשוב לאדם.

ד. ההפרעה אינה קשורה למצב פיזיולוגי או רפואי ואינה תוצאה של שימוש בתרופות או סמים

ה. ההפרעה אינה ניתנת להסבר טוב יותר באמצעות אבחנה אחרת כגון סכיזופרניה, הפרעת פאניקה, הפרעת דיכאון מז'ורי, הפרעת דחק אקוטית, PTSD, או הפרעה דיסוציאטיבית אחרת.

באופן כללי כמחצית מהאוכלוסייה בעולם חוותה לפחות אירוע חולף אחד של דה-פרסונליזציה או דה-ריאליזציה. עם זאת השכיחות של ההפרעה המלאה היא כמובן נמוכה בהרבה. נתונים מארצות הברית מצביעים על שכיחות של כ־2% (דה-פרסונליזציה ודה-ריאליזציה במשותף). אין הבדלים בין גברים לנשים מבחינת שכיחות ההפרעה.

גורמי סיכון פרוגנוסטיים

גורמים אישיותיים: אנשים עם ההפרעה מתאפיינים בדפוסי הגנה לא בוגרים כמו אידיאליזציה ודוולואציה, השלכה ו-Acting Out ובסכמה מנותקת או לחלופין מחוברת מדי. סכמה מנותקת משמעה עכבות רגשיות ורקע של התעללות או הזנחה. סכמה מחוברת מדי היא תחושת אוטונומיה פגועה, וקשיים הקשורים לעצמאות וחוסר קומפוטנטיות.

גורמים סביבתיים: יש קשר ברור בין ההפרעה לבין חוויה של טראומה בילדות, לרבות התעללות רגשית, הזנחה רגשית ועוד. סטרסורים אחרים יכולים להיות התעללות או הזנחה פיזית או היות האדם עד לאלימות במשפחה. חשיפה לגורמי דחק חמורים מעלה את הסיכון להפרעה ושימוש בסמי רחוב שונים (MDMA, קטמין, מריחואנה ועוד) גם הוא.

הגיל הממוצע להופעת ההפרעה הוא 16, אם כי ההפרעה יכולה להופיע באמצע הילדות. אצל פחות מ-20% ההפרעה מופיעה אחרי גיל 20 ואצל חמישה אחוזים ההפרעה מופיעה אחרי גיל 25. הופעת ההפרעה לאחר גיל 40 היא נדירה ביותר. הופעת ההפרעה יכולה להיות הדרגתית ויכולה להיות פתאומית וחדה. היא יכולה להיות מתמשכת מאוד (שבועות או חודשים) או קצרה (עד מספר שעות או ימים). אצל חלק מהאנשים עם ההפרעה יש תקופות של החמרה ותקופות של הקלה. עם זאת ישנם גם אנשים שאצלם הסימפטומים הדיסוציאטיביים נשארים בעוצמה פחות או יותר קבועה לאורך שנים ולעיתים גם עשרות שנים. החרפות בחומרת הסימפטומים יכולות להתרחש על רקע של חשיפה לדחק נפשי, בין אם מדובר באירוע בדיד או בחיים שיש בהם יותר סטרס באופן כללי (למשל על רקע עומס רב בעבודה).

הפרעת הדה-ריאליזציה, כמו הפרעות דיסוציאטיביות אחרות, היא מצב תגובתי. כלומר, היא מתרחשת אצל חלק מהאנשים כתוצאה מחשיפה של האדם לאירוע מעורר דחק נפשי.^[3][2] האדם עם דה-ריאליזציה חש ניתוק מהסביבה החיצונית, כאילו ישנו דבר המפריד בינו לבין העולם שמסביבו. למשל כאילו הוא צופה בעולם מבעד לעדשת מצלמה, או כאילו המציאות החיצונית היא הצגה או חלום. במצב זה נפוצות תחושות של דז'ה וו או ז'מה וו. מקומות מוכרים נראים פתאום זרים, מוזרים וסוריאליסטים. תחושת הרגש מופחתת. לפעמים ישנה תחושה של חוסר בהירות ועירפול חושים. השינוי הזה בתפיסה יכול להתרחב גם לחושים אחרים כמו שמיעה, טעם וריח. כמו כן ייתכנו שינויים בתפיסת הזמן (דברים נראים כאילו הם מתרחשים בהילוך איטי)^[1][2]

אבחנות של דיכאון חד־קוטבי (דיכאון מז'ורי, ודיכאון מתמשך) נמצאו בשכיחות גבוהה בקרב אנשים שקיבלו אבחנה של דה-פרסונליזציה/דה-ריאליזציה. (לא באו לאחר ההפרעה אלא היו לפניה / ביחד איתה) כמו כן הייתה שכיחות יחסית גבוהה של מספר הפרעות אישיות: בעיקר הפרעת אישיות נמנעת, הפרעת אישיות גבולית, והפרעת אישיות טורדנית-כפייתית. הפרעת דחק פוסט-טראומטית לא הופיעה בשכיחות גבוהה.

מצבים פיזיולוגיים / רפואיים

• מצבים נוירולוגיים כמו אפילפסיה, מיגרנות וזעזוע מח קל.^[4]
• תסמונות וסטיבולריות (הפרעה בשיווי משקל). כיוון שהמוח מקבל אותות מעורבבים מהעצבים הווסטיבולרים כתוצאה מפגיעה או דלקת, המוח מתפקד לאט יותר, ונוצרת תחושה של ניתוק מהמציאות.^[5]
• יש קשר בין תת-רגישות חזותית (תגובה רגשית מופחתת לעצמים נראים) ודה-ריאליזציה. נראה ששיבוש בתהליך בו התפיסה נצבעת ברגש מוביל לתחושה בה הדברים נראים לא מציאותיים ומנותקים.^[6]
• בעיות שינה חמורות (חוסר שינה) יכולות להיות קשורות לדיסוציאציה בכלל ודה ראליזציה בפרט.^[7]

מצבים הקשורים לסמים

• תרופות נגד דיכאון, קפאין וניקוטין, במיוחד כאשר הם נלקחים בכמות מופרזת, עלולים ליצור תחושות של דה-ריאליזציה. תחושות כאלו יכולות להיווצר גם במהלך גמילה מאלכוהול או מבנזודיאזפינים.^[8]
• סמי רחוב שונים (Illicit Drugs) כמו מת'אמפיטמין (MDMA), קטמין ומריחואנה, קנבינואידים סינתטיים.

הפרעות נפשיות שונות

• הפרעת חרדת בריאות, דיכאון מז'ורי, הפרעה טורדנית כפייתית, הפרעות דיסוציאטיביות אחרות (אמנזיה דיסוציאטיבית) והפרעות פסיכוטיות (סכיזופרניה, הפרעה סכיופרניפורמית, הפרעה דלוזיולנלית).

כאשר ההפרעה היא משנית להפרעה אחרת יש לטפל בהפרעה הראשונית. כאשר היא מופיעה כהפרעה ראשונית אפשר להשתמש במגוון של טיפולים הכוללים פסיכותרפיה דינמית, קוגניטיבית, תמיכתית, וכן שיטות טיפול התנהגותיות דירקטיביות. טיפול תרופתי נוגד חרדה ונוגד דיכאון יכול גם כן להקל על המצב.^[9]

יש ניסיון גם בטיפול באמצעות גירוי מגנטית (TMS).^[10]

• דיסוציאציה
• הפרעת דה-פרסונליזציה
• חרדה
• דז'ה וו

• ח. מוניץ (עורך), פרקים נבחרים בפסיכיאטרייה, הוצאת דיונון, 2016.
• מיקי דורון , טראומה והטיפול בה. הוצאת המחבר, 2016
• John Allison O'neil, Paul F Dell, Dissociation and the Dissociative Disorders, Routledge, 2009 Onno Van Der Hart, Suzette Boon, Kathy Steele, Coping with Trauma-Related Dissociation, Skills Training for Patients and Therapists, W. W. Norton & Company, 2011
• Elizabeth F. Howell, The Dissociative Mind, Routledge, 2013
• David Pearson, Fiona Kennedy, Helen Kennerley, Cognitive Behavioural Approaches to the Understanding and Treatment of Dissociation, Routledge, 2013

• דה-פרסונליזציה ודה-ריאליזציה (באנגלית) (אורכב 14.03.2010 בארכיון Wayback Machine)
• דה-ריאליזציה - מתוך פוסט בקפה דה-מרקר