יימח שמו

המילה "יִמַּח" ידועה בעברית מודרנית בעיקר כחלק מקללה זו, והיא קיצור של המילה "יימחה", בדומה למילה "יהי", כקיצור של "יהיה", או "יחי" כקיצור של "יחיה". המילה "שְׁמוֹ" אינה רק במובן של שם פרטי, אלא מתייחסת לזיכרון והנצחה, כמו ב"יד ושם" הנגזר מספר ישעיהו: "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם, טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת; שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת".

בתנ"ך

הצירוף "ימח שמו" או "ימח זכרו" מופיע כבר בתנ"ך, בהטיות שונות. לאחר מלחמת עמלק בספר שמות ה' מבטיח שהוא ימחה את זכר עמלק מתחת השמים, ובספר דברים ההבטחה הופכת למצווה: ”תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם”. המושג "מחיית שם" מופיע לראשונה בספר דברים, כאשר בעקבות חטא העגל, ה' מבקש למחות את שם ישראל מתחת השמים, ובסוף ספר דברים, כאשר משה מקלל את מי שיעבוד עבודה זרה שה' ימחה את שמו מתחת השמים. הביטוי המדוייק "ימח שמם" מופיע בספר תהילים, פרק ק"ט, פסוק י"ג כקללה לרשעים.

בתרבות היהודית

ההקשר המיידי של הביטוי "יימח‏ שמו וזכרו" משויך להמן הרשע, שהוא ועשרת בניו נתלו למוות, וכך נתקיימה בו הקללה. חלק מהמקורות מציעים שההמשך, "וזכרו", נוסף כחזרה למצוות מחיית זכר עמלק. קשר זה נתמך בחלק מהמקורות ברעיון שהמן הוא צאצא של עמלק, שכן במגילת אסתר נזכרת כ"המן האגגי", ובכך נקשר לאגג, מלך עמלק.

ראשי התיבות של הקללה "ימח‏ שמו וזכרו" (יש"ו) הודבקה ליֵשׁוּעַ אבי הנצרות^[1], כראשי תיבות בדיעבד.

במהלך הדורות הופנה הביטוי כנגד אויבי העם היהודי בכללותם, ובאופן בולט במיוחד נגד הנאצים ועוזריהם^[2], אשר הוציאו לפועל את השואה, רצח העם היהודי, פשעי מלחמה ומנגנון השמדה המונית שיטתי.

כנגד יהודים

מקובל ביהדות להפנות את הקללה כנגד צוררי העם היהודי. הרב יוסף חיים זוננפלד מנהיג העדה החרדית, אף שהיה קנאי, הורה שאין לומר על יהודי קללה זו, אפילו אם הוא חוטא או מומר. הוא הוכיח זאת מכך שעל פי ההלכה יש לקיים מצוות ייבום גם אם הנפטר חוטא או מומר^[3], מצווה שתכליתה לוודא ש"לא ימחה שמו מישראל"^[4][5]. אף על פי כן מסופר כי החפץ חיים היה אומר זאת כנגד אד"ם הכהן (ולפי גרסה אחרת על חתנו, יהושע שטיינברג). על פי המסופר, בילדותו, ניסה אד"ם הכהן לשכנע אותו לדבוק ברעיון תנועת ההשכלה היהודית החילונית, ולכאורה ביקש להדיחו בילדותו מדרך התורה^[6]. החפץ חיים, שראה בו אפיקורוס, התעמת איתו ולבסוף התעלם ממנו לחלוטין. מאז כינהו בקללה זו, שכן ראה בו בבחינת שליח סטרא אחרא, וכמאמר חז"ל: "המחטיא את האדם יותר מן ההורגו"^[7].