נייטרינו מיואוני (Muon neutrino, סימול: νμ) הוא חלקיק יסודי, חלק מאבני הבסיס המרכיבות את החומר. הוא חלק מהדור השני במודל הסטנדרטי (מודל המתאר את אבני הבניין הקטנות ביותר לחומר הידועים לנו היום). הוא פרמיון ממשפחת הלפטונים (leptons). כמו שאר חלקיקי הנייטרינו גם לנייטרינו המיואוני אין מטען חשמלי, אין מטען צבע, בעל ספין ½ ובעל מסה קטנה מאוד. כמו כן הוא אינו מגיב עם הכוח האלקטרו-מגנטי וגם לא עם הכוח החזק, אך כן מושפע מן הכוח החלש באינטראקציה חלשה מאוד.
הנייטרינו המיואוני, כמו שאר חלקיקי הנייטרינו, בעל חתך פעולה נמוך מאוד.[1]
הנייטרינו המיואוני התגלה על ידי לאון לדרמן (Leon Lederman), מלווין שוורץ (Melvin Schwartz) וג'ק שטיינברגר (Jack Steinberge) מ-CERN.
הם עשו זאת ב-1962 באמצעות ירי אלומת פרוטונים GeV אל מטרה קבועה אשר הייתה במרחק של 70 מטר ממקור הירי. המטרה הוצבה על קיר פלדה העשוי מלוחות ישנים של ספינת קרב במשקל 5000 טון. כתוצאה מכך הם ייצרו פיונים (חלקיקים ממשפחת הבוזונים הנושאים את הכוח הגרעיני), מיואונים (חלקיק יסוד ממשפחת הלפטונים, מהדור השני) וחלקיקי נייטרינו מיואוני. הם קיבלו על כך פרס נובל לפיזיקה בשנת 1988.[2]
לאחר שגילו את חלקיקי הנייטרינו המיואוני החלו לחקור את תגובותיהם עם חומר. למרות שחלקיקי הנייטרינו המיואוני לא מגיבים כמו שאר הנייטרינים, התגלה שחלקיקי הנייטרינו המיואוני מגיבים במקרים נדירים עם פרוטונים או נייטרונים ומייצרים במקרים אלה חלקיקי מיואון בלבד.[3]