מר זוטרא, ראש הגולה

התואר "ראש הגולה" מתייחס לראש ההנהגה המדינית של היהודים בבבל והסמכות העליונה לעניינים פנים-יהודיים. משרה זו הוחזקה בידי משפחה המיוחסת לדוד המלך, ליהויכין מלך יהודה ולזרבבל בן שאלתיאל. לרוב הוכר ראש הגולה על ידי השלטון כנציג היהודים.

הספר "סדר עולם זוטא", שחובר בסוף תקופת הגאונים או בתחילת תקופת הראשונים, הוא המקור העיקרי לסיפור חייו של מר זוטרא ולמעשה המרד.

סביב לידתו של מר זוטרא קיימת אגדה, שדומה לה בפרטים רבים האגדה המסופרת על לידתו של ראש הגולה רב בוסתנאי בן חנינאי, שחי כ-160 שנה אחרי מר זוטרא^[1].

אביו של מר זוטרא היה הונא מר בר רב כהנא. בתוקף סמכותו כראש הגולה מינה אחד מאנשיו לדיין. המינוי נעשה, שלא כמקובל, בלי הסכמתו של רב חנינא, ראש הישיבה^[2], שהיה חמיו של ראש הגולה (בתו של רב חנינא הייתה אשתו של הונא מר). הדיין הגיע לישיבתו של רב חנינא, אשר לא הכיר במינויו ולא התיר לו לדרוש. ראש הגולה, הונא מר, ציווה להביא אליו את רב חנינא. לפקודתו, הושאר רב חנינא במשך הלילה מחוץ לעיר, ולמחרת מרטו את שערות זקנו ולא הניחו לו להתארח אצל בני העיר. רב חנינא הלך לבית הכנסת ובכה עד שמילא בדמעותיו ספל.

בבית ראש הגולה, כך נאמר בספר "סדר עולם זוטא", פרצה מגפה ומתו כולם בלילה אחד. בתו של רב חנינא, אשת ראש הגולה, שהייתה מעוברת, נשארה בחיים. רב חנינא ראה בחלומו שנכנס לבוסתן וכרת את ארזיו, פרט לאחד קטן. בבואו לכורתו, בא לפניו איש זקן ואדמוני, ואמר לו: "אני דוד מלך ישראל, והבוסתן שלי הוא". הזקן ציווה עליו שלא לכרות את העץ והיכהו בפניו, עד שראשו נטה אחורנית. רב חנינא התעורר וראשו נוטה לאחור. הלקח שלו מן החלום היה שמוטל עליו לשמור על הגחלת שלא תכבה, שלא ייאבד הנצר לבית דוד.

רב חנינא שאל את החכמים אם נותר מישהו למשפחת בית דוד, ונענה ש"לא נשאר מהם אף אחד, אלא בתך המעוברת". בלילות הבאים קיבל עליו רב חנינא לשמור על בתו שלא תוזק היא ועוברהּ, ולשם כך היה ישן סמוך לפתח ביתה בלילות, עד שילדה בן, אשר נקרא בשם זוטרא. רב חנינא טיפל בנכדו, דאג לחינוכו ולימד אותו תורה, עד שגדל והיה לתלמיד חכם.

כשראה אחד מחתני משפחת ראש הגולה, שמו רב פחרא (או רב פחדא), את המתרחש - שילם שוחד רב לשלטון, וזכה במשרת ראש הגולה.

כשהגיע מר זוטרא לגיל 15 שנה, לקח אותו סבו, רב חנינא, אל המלך, והציג אותו לפניו כיורשו החוקי של ראש הגולה הקודם, והראוי לכהן בתפקיד זה. המלך הסיר את רב פחרא מתפקידו ומינה את מר זוטרא לראש הגולה. רב פחרא נפטר לאחר מכן בגלל זבוב שנכנס לחוטמו, לפי "סדר עולם זוטא", וזוהי הסיבה שאנשי משפחת בית דוד, משפחתו של ראש הגולה, השתמשו בציור של זבוב בחותם שלהם.

מר זוטרא כיהן כראש הגולה במשך כ-20 שנה, בסך הכול. לצדו, בראשות הישיבה המקומית, עמדו רב חנינא סבו, שהדריך אותו, וחכם נוסף בשם רב יצחק. 13 שנים היה מר זוטרא ראש הגולה, עד לפרוץ המרד. בירתו של ראש הגולה באותן שנים הייתה בעיר מחוזא, הסמוכה לנהר פרת. בתקופה זו המשיכו הלימודים בישיבות בבל הגדולות - בישיבת סורא ובישיבת פומבדיתא.

ראש הגולה, שלנגד עיניו הלך והחמיר מצבם של נתיניו-אֶחיו היהודים, התארגן ופתח במרד. שבע שנים מלך מר זוטרא על העיר מחוזא וסביבותיה, עד לדיכוי המרד על ידי המלך קבאד הראשון.

רקע - מצב היהודים באימפריה הסאסאנית

בבל נכבשה בידי הסאסאנים בשנת ג'תתקפ"ד (224), בתחילת תקופת האמוראים. מצבם של היהודים באימפריה הסאסאנית היה נוח בדרך כלל, הייתה להם מעין אוטונומיה בהנהגת ראש הגולה וראשי הישיבות, וחיי הדת התקיימו כסדרם. לא אחת חלה הרעה ביחס ליהודים מצד השלטונות, שהיו נתונים ללחץ של האמגושים - כמרי דת הזורואסטריות, שביקשו לאכוף את חוקי דתם על כל תושבי הממלכה. בתחילת השלטון הסאסאני היו גזרות כנגד היהודים, אבל לאחר מספר שנים הוטב ליהודים, תחת שלטונו של המלך שאפור הראשון, שהיה ידידו של שמואל, ראש ישיבת נהרדעא. מאוחר יותר הוצרך ראש ישיבת פומבדיתא, רבה בר נחמני (דור שלישי של האמוראים), לברוח מפני הגזירות (ד'פ'-320)^[3]. בתקופתו של רב אשי (דור שישי) היה ראש הגולה, רב הונא בר נתן, ממקורביו של המלך יזדגרד הראשון, וחכמי היהודים היו מצויים בחצר המלך^[4].

הרעה משמעותית הייתה ליהודים בסוף שלטונו של יזדגרד השני. הלה נכנע ללחציהם של כמרי האמגושים, וגזר על ביטול מצוות השבת. ראשי ישיבות בבל, מר בר רב אשי (סורא, דור שביעי) ורב סמא בריה דרבא (פומבדיתא) גזרו תענית ותפילה, ולפי המסופר באיגרת רב שרירא גאון - המלך הוכש על ידי נחש ומת על מיטתו, והגזרה בטלה.

ימי שלוותם של היהודים לא ארכו. שנים ספורות אחרי כן עלה לשלטון המלך פירוז הראשון, שנקרא בפי היהודים "פירוז רשיעא" (=הרשע). הלה גזר על הוצאתם להורג של שלושה מראשי הקהילה היהודית - ראש הגולה, הונא מרי בר מר זוטרא^[5], ועימו רב אמימר בר מר ינוקא ומשרשיא בר פקוד (ד'ר"ל-470)^[6]. בשנת פטירתו של רבה תוספאה, ד'רל"ד (474), הרסו האמגושים בתי מדרשות, וחטפו ילדי יהודים ומסרו אותם לחינוך גויי, של הדת הפרסית^[7]. הגזירות הקשות גרמו ליהודים רבים לברוח מבבל אל סביבותיה, בעיקר לחצי האי ערב^[8]. מצבם של היהודים בתקופה זו לא היה שווה בכל תחומי האימפריה הסאסאנית, והמרכזים הגדולים והמבוססים של יהדות בבל, בסורא ובפומבדיתא, הצליחו לעמוד בקשיים ולהמשיך את חייהם.

בימי שלטונו של קבאד הראשון (החל משנת ד'רמ"ח-488) חלה הרעה נוספת במצבם של היהודים בבבל. בתקופה זו החלה לסחוף את ההמון תנועתו של מזדק, תנועה דתית-חברתית שדגלה בשיתוף בנשים וברכוש, דבר שלא עלה על דעתם של היהודים. המלך קבאד הושפע מהתנועה הזאת, וחופש הפעולה שניתן לאנשיה להשלטת תורתם הלכה למעשה, בתמיכה ממשלתית, הפך את חייהם של היהודים לבלתי נסבלים.

מאידך, הייתה התנגדות למלך קבאד מצדם של האמגושים והאצילים. בעלי ההון לא יכלו להזדהות עם תנועה שקוראת לשיתוף ברכוש, וודאי שלא השלימו עם התמיכה הממשלתית שזכתה לה תנועתו של מזדק. ההתנגדות למלך קבאד גברה, איפוא, ושלטונו הלך והתרופף.

מהלך המרד

מצבם של היהודים בבבל, שהמשיך והתערער בתקופתו של מר זוטרא, הביא אותו לפעול בדרך צבאית. היה זה לאחר שאחד מראשי החכמים המקורבים למר זוטרא, רב יצחק, הוּצא להורג. ראש הגולה החליט לפעול כנגד השלטון הסאסאני, שבחסותו - ואף בעידודו וביוזמתו - נערכו פרעות ביהודים, נגזרו כנגדם גזירות קשות וראשי הקהל הוצאו להורג.

מר זוטרא ניצל את מעמדו הבלתי יציב של המלך קבאד. בערך בשנת ד'רנ"ה (495) אסף צבא של 400 חיילים ונלחם בצבא הפרסי. מר זוטרא נחל ניצחון והצליח להקים ממלכה עצמאית בעיר מחוזא, אשר תושביה העלו לו מסים והתייחסו אליו כמלך. האגדה מספרת על עמוד אש שהלך לפני צבאו של מר זוטרא. שבע שנים נמשך השלטון העצמאי היהודי בראשותו של המלך - ראש הגולה.

במקביל, מאמציהם של מתנגדי המלך קבאד הצליחו לזמן מה. המלך קבאד הודח בסיוע הצבא ונכלא (שנת ד'רנ"ו-496), ובמקומו הומלך אחיו, ג'אמאספ. חוסר היציבות במשטר סייע למר זוטרא לשלוט בתחומי ממלכתו הקטנה. קבאד הצליח להימלט מכלאו, ולאחר שברח מזרחה והסתייע בצבא האפתליטי (כיום אפגניסטן), הצליח, בשנת ד'רנ"ט-499, לחזור לארצו ולתפוס שוב את המלוכה.

בשנת ד'רס"ב (502) שלח המלך קבאד, ששב בינתיים וביסס את שלטונו מחדש, את הצבא הפרסי לדיכוי מרד היהודים. צבאו הקטן של מר זוטרא לא עמד בפני הצבא הפרסי הגדול, וניגף לפניו. ב"סדר עולם זוטא" מסופר על הידרדרות מוסרית שאחזה בחייליו של מר זוטרא. מוזכרים שם חטאים של שתיית יין נסך ואף זנות בבתי הגויים. חטאים אלו, נאמר בספר, גרמו לסילוק השכינה מן הצבא היהודי, וכך נפל לפני הצבא הפרסי. מר זוטרא וסבו, ראש הישיבה רב חנינא, נתלו על גשר מחוזא, ועירו של ראש הגולה נשבתה בידי החיילים הפרסים.

לאחר המרד

באותו היום, לפי "סדר עולם זוטא", נולד בן למר זוטרא, ונקרא על שם אביו - מר זוטרא. הבן הוסתר, ועלה בשנת ד'ר"ף (520) לארץ ישראל, וישב בראש ועד החכמים, הוא וצאצאיו.

בבבל התבטלה משרת ראש הגולה בעקבות המרד, ומצבם של היהודים הוסיף להתערער. קרנה של ישיבת סורא - הגדולה שבישיבות בבל - ירד עם פטירתו של רבינא האחרון (ד'ר"ס-499), והלימודים בה הופסקו. כמה שנים לאחר מכן היה ניסיון לחדש את הלימוד בישיבת סורא, בראשותו של רב עינא, אבל זה לא החזיק מעמד זמן רב. הלימוד המשיך להתקיים כסדרו בעיקר בישיבת פומבדיתא, שם הייתה קהילה יהודית גדולה ומרוכזת שהצליחה להתגבר על הקשיים, עד לפטירתו של רב סימונא בשנת ד'ש' (540) ומעט שנים אחר כך.

חוקר התלמוד ד"ר יעקב אליהו אפרתי, בספרו "תקופת הסבוראים וספרותה", קושר את דיכוי המרד (ד'רס"ב-502) עם סיומה של תקופת האמוראים^[9]:

אחרי שהמרד דוכא נתבטלה המשרה של ראש הגולה. וכך אירעו שני דברים קשים: התלמוד נסתתם^[10], כלומר, פסק גידולו והתהוותו; ויחד עם זה היה "סוף הוראה" - במילים אחרות, ניטלה לפי שעה האוטונומיה הפנימית מדייני ישראל לדון ולהורות. אחרי שהשלטונות ביטלו את משרתו של ראש הגולה, ניטלה ממילא סמכותם של דייני ישראל, שנתמנו על ידי ראש הגולה. מכאן ואילך נקראו חכמי ישראל בשם "רבנן סבוראי", היינו רבנים מוסמכים ומומחים להוראה, ... אלא שלא קיבלו את ה"רשותא", המינוי מטעם ראש הגולה. ולפיכך לא היה בכוחם להורות ולצוות שיבצעו את פסקיהם ולכוף את הוראותיהם - וזה איפוא "סוף הוראה".

משרת ראש הגולה התחדשה רק עם הכיבוש הערבי בשנת ד'תי"א (651), ויש הרואים בכך את תחילת תקופת הגאונים^[11]. דעה אחרת גורסת שמשרת ראש הגולה התחדשה כבר במאה השישית, עוד לפני הכיבוש הערבי^[12].

תיארוך המרד

הערפול שבמקורות אודות התקופה ההיא הביא למחלוקות בקרב החוקרים על תאריך המרד. גישה אחת מתארכת את המרד לימיו של המלך הפרסי קבאד הראשון (ששלט בין השנים ד'רמ"ח-ד'רצ"א, 488-531, עם תקופת הפסקה קצרה שבה הודח), במעבר שבין תקופת האמוראים לסבוראים, כפי שהוצג למעלה^[13].

לדעתו של ההיסטוריון צבי גרץ, המרד התרחש בין השנים ד'רע"א (511) - ד'רע"ח (518)^[14].

שיטה אחרת מתבססת על שורה באיגרת רב שרירא גאון, שבה נאמר ש"בשנת תתיט שכיב רב הונא ריש גלותא". שנת תתי"ט למניין השטרות היא שנת ד'רס"ח (508). לשיטה זו, רב הונא ריש גלותא הוא אביו של מר זוטרא. בגיל 15 התמנה מר זוטרא לראש הגולה - בשנת ד'רפ"ג (523), ו-13 שנה אחר כך פתח במרד - ד'רצ"ו (536), עד לדיכוי המרד בשנת ד'ש"ג (543). המרד התרחש איפוא בסוף הדור השני של הסבוראים, בתקופה שבה נפטרו רב עינא ורב סימונא^[15]. שיטה דומה מאחרת את המרד במעט ומתארכת אותו לשנים ד'רצ"ח (538) - ד'ש"ה (545). לשיטה זו, רב הונא ריש גלותא המוזכר באיגרת רב שרירא גאון אינו אביו של מר זוטרא, אלא דוֹד אביו, שכיהן לפניו כראש הגולה ונקרא גם הוא רב הונא. לאחר פטירת רב הונא ריש גלותא בשנת ד'רס"ח, כמוזכר באיגרת, כיהן אחיינו, הונא אבי מר זוטרא, כראש הגולה במשך כשנתיים עד למותו^[16]. הדברים באיגרת רב שרירא גאון על שנת פטירתו של "רב הונא ריש גלותא", אשר מהווים בסיס לשיטות המאחרות את המרד, אינם ראיה חד-משמעית לשיטות אלו. הביטוי "ריש גלותא" אינו בהכרח תואר המכוון לנושא משרת ראש הגולה, שכן בתלמוד הבבלי, במסכת יבמות, מוזכר מעשה ב"יצחק ריש גלותא" שנסע מקורטובא לאספמיא ונפטר, והסתפקו החכמים אם השמועה ששמעו על מותו מתייחסת לאדם זה או לאיש אחר הנושא שם זהה. מפרשי התלמוד עומדים על נקודה זו, שאין מדובר שם בראש הגולה אלא באדם שהכינוי "ריש גלותא" הוצמד לשמו, ככינוי או כשם משפחה, או לאדם שהיה שליחו של ראש הגולה^[17].

החוקר הרב יצחק אייזיק הלוי, בספרו "דורות הראשונים", מאחר את המרד יותר מכך, לשנים ד'שי"א - ד'שי"ח (558-551), בתקופת הדור השלישי של הסבוראים, בסמוך לנדודי ישיבת פומבדיתא המרכזית לעיר פירוז שבור. לדבריו, ראשי הישיבה המוזכרים ב"סדר עולם זוטא" בהקשר זה של מרד מר זוטרא עמדו בראשה של ישיבה מקומית שהתקיימה בסמוך למקומו של ראש הגולה.

בספר "סדר עולם זוטא", שהוא המקור המרכזי למעשה המרד, לא הוזכר תאריך אלא לגבי עלייתו של מר זוטרא בר מר זוטרא לארץ ישראל. לפי הנאמר בספר, עלייה זו הייתה בשנת ד'ר"פ (580). למרות זאת, נמצא מי שתיארך את המרד לשנים מאוחרות יותר. החוקר ר' יצחק אייזיק הלוי, בספרו "דורות הראשונים", טען שנפלה טעות סופר ב"סדר עולם זוטא" לגבי שנת עלייתו של מר זוטרא השלישי לארץ, ולדעתו יש לדחות אותה בכ-70 שנה. טענה זו נתקלה בהתנגדות מצד חוקרים אחרים^[18]. כמוזכר לעיל, לדעתו של הרב הלוי, המרד התרחש בין השנים ד'שי"א - ד'שי"ח, 551–558 לערך.

כאמור, בן אחד נותר לו למר זוטרא, נצר יחיד למשפחת ראש הגולה. הבן, מר זוטרא בר מר זוטרא, עלה לארץ ישראל (ד'ר"פ - 520). שם נתקבל בכבוד גדול, וישב בראש ועד החכמים, הוא וצאצאיו. "סדר עולם זוטא" מונה שבעה דורות שישבו בראש ועד החכמים, ה"סנהדרין"^[19], דור אחר דור: מר זוטרא, רב גוריא, מר זוטרא (הרביעי), רב יעקב, רב מיגס, רב נחמיה ורב אבדימי.

על מועד עלייתו של מר זוטרא בר מר זוטרא לארץ חלוקות הדעות. לדעת החוקר הרב יצחק אייזיק הלוי, בספרו "דורות הראשונים", הסתתר מר זוטרא הבן כ-30 שנה בבבל, ואחר כך עלה לארץ ישראל. צבי גרץ, לעומתו, כתב בספרו "דברי ימי ישראל" שמר זוטרא הבן עלה לארץ עם אמו, שברחה מיד אחרי המרד מאימתו של המלך קבאד, שרדף את משפחת ראש הגולה^[20]. דעה נוספת היא שמר זוטרא הבן עלה לארץ ישראל בגיל 18.

לדעתו של צבי גרץ, מר זוטרא הבן היה זה שהביא את התלמוד הבבלי לארץ ישראל ולימד אותו שם. ברם, טענה זו אינה מוסכמת, והיא ספגה ביקורת^[21].

• במחוזא ייסדתי את מדינת היהודים / אלמלא מרד מר זוטרא, אלי, "האייל הקורא"
• מר זוטרא, "דברי חזון" של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בקישור יש לדפדף עד הפרק "גִּבּוֹרֵי-חַיִל")