מניין השטרות
מניין השטרות הוא הכינוי היהודי ל"מניין בית סלאוקוס", שהיה השיטה המקובלת למניית שנים באימפריה הסלווקית. השנה הראשונה למניין, היא השנה בלוח המקדוני הקדום (אנ'), שהחלה בסתיו 312 לפני הספירה, ומקבילה לשנה העברית ג'ת"ן. מניין בית סלאוקוס היה הראשון בעולם למנות שנים ברצף בלי תלות במאורעות חולפים[1] וגם לאחר נפילתה של האימפריה המשיך לשמש באזורים רבים במזרח התיכון ואף הגיע למזרח אסיה על ידי מיסיונרים מהכנסייה האשורית[2]. השימוש במניין התמעט בהדרגה עם אימוץ הלוח המוסלמי ומניין ההג'רה. המניין המשיך לשמש את האשורים עד שנות ה-50 של המאה ה-20[3], אז הוחלף במניין לבניית המקדש הראשון באשור[4]. בעולם היהודי היה מניין השטרות נהוג בבבל כבר בתקופת בית שני והשימוש בו רווח במזרח התיכון תחת האימפריה המוסלמית, במצרים נהגה השיטה עד ביטולה על ידי רבי דוד בן שלמה אבן זמרא במאה ה-16[5], ואצל יהודי תימן נהגה השיטה עד המאה ה-20 (ובמידה מסוימת עודנה נהוגה). המניין נקרא על שם השטרות משום שהוא היה העיקרי בתיארוכם, לעומת לוחות שנה שהעדיפו להתחיל את החשבון מבריאת העולם[6]. השנה הנוכחית (ה'תשפ"ד) היא שנת 2,335 לשטרות.
שמות נוספים
במסורת היהודית ידוע מניין זה בשם "מניין למלכות יוון" או "למלכות יוונים", כי אז ”פשטה מלכותן בכל העולם כולו” (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י', עמוד א'). השם "לשטרות" נעשה נפוץ בתקופת הגאונים[7], כאשר נשכח זכר היוונים תחת האימפריה המוסלמית. כינויים נוספים (אך לא נפוצים) הם "למניין יוונים" וכן "למספר יוונים" (מצוי בכתבי קראים) שמשמעותם דומה לקודמים, או "לחתימת חזון" כי אז פסקה ונחתמה נבואתם של אחרוני הנביאים - חגי זכריה ומלאכי. היו שקראו למניין "המניין לממשלת החכמים" משום שאז התחילה תקופת אנשי כנסת הגדולה וחכמי המשנה[8].
הערבים בימי הביניים קראו למניין השטרות בשם "המניין לבעל הקרניים". הם שיבשו את מוקדון ל"מקרון", כינו את אלכסנדר מוקדון בספר הקוראן[9] "דו-אלקרנין" (בעל הקרניים), והיו מציירים אותו על מטבעות בדמות בעל-קרנים. לפי אבו אל-פרג אל-איצפהאני (היסטוריון מימי הביניים של הספרות הערבית), כינוי זה ניתן לו מפני שהיו לו לנחלה שתי קרני השמש של מזרח ושל מערב.
סיבות לקביעת מניין השטרות
מניין השטרות מונה את השנים מתחילת שלטון בית סלאוקוס. תחילתו נקבעה כנראה על פי שנת ניצחונו של תלמי הראשון בקרב עזה, מה שאיפשר את שובו של סלאוקוס הראשון לבבל. שובו של סלאוקוס לבבל נחשב על ידי הסלאוקים כתאריך יסוד הממלכה הסלאוקית. ישנם המזהים אזכור לייסוד מניין השטרות בסיוון 311 לפנה"ס באחד הלוחות הארכאולוגיים הבבליים המתאר את מלחמות הדיאדוכים[10].
בתלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י', עמוד א', מובא שמניין השטרות מתחיל שש שנים אחרי כיבוש עילם. בדף ט', עמוד א', מובאים דברי רבי יוסי בסדר עולם[11], שאז נכבשה הממלכה האחמנית על ידי אלכסנדר הגדול. ברם, מותו של אלכסנדר מתוארך לשנת 323 לפנה"ס, יותר מ-11 שנים לפני תחילת מניין השטרות[12]. הרב שלמה יהודה רפפורט ואחרים טענו על פי הגמרא שם, שמניין השטרות מתחיל בשנת ג'תמ"ח (למניין שנים שלמות לאדם הראשון), כי שנה זו היא אלף שנה לאחר יציאת מצרים[13].
גם הערבים ייחסו את מניין השטרות לאלכסנדר וכך כתב גם הרמב"ם ”למלכות אלכסנדרוס מקדון שהוא מנין שטרות”[14]. רבי אברהם בר חייא[15] ורבי אשתורי הפרחי[16] כתבו שהמניין מתחיל מתחילת מלכות אלכסנדר, רבי אברהם אבן דאוד ייחס את תחילת המניין לבואו של אלכסנדר לירושלים[17]. רבי עזריה מן האדומים חלק עליהם וטען שמניין השטרות הוא למות אלכסנדר[18]. מניין לפיליפוס השלישי, מלך מוקדון לאחר מות אחיו אלכסנדר, מופיע אצל האסטרונום תלמי[19] ואחרים[20].
תחילת הספירה
לוח השנה המקדוני הקדום מתחיל בסתיו - בחודש דיוס[21], לפיכך, מניין השטרות מתחיל אצל הסוריים המקדונים[22] בסתיו 312 לפנה"ס. לעומת זאת, בלוח הבבלי, שהיה בשימוש נפוץ במזרח התיכון, השנה החלה בחודש ניסן, היינו, השנה הראשונה למניין השטרות מתחילה באביב 311 לפנה"ס. הבדל זה, של מחצית השנה, גרם בעבר לשגיאות בתרגום התאריך ממניין השטרות לשיטות תיארוך אחרות[23][24].
סימן לתחילת מניין שטרות על פי מניין יצירה הוא (על פי מגילת אסתר, פרק א', פסוק ה') "גנת ביתן המלך" (האות ג' מצביעה על 3,000 והאותיות נ' ת' - 450); "המלך" - רמז לאלכסנדר מוקדון, שעל שמו נקרא מניין שטרות[25].
השימוש במניין השטרות
מניין השטרות שימש לציון התאריך בכתובות, גיטין, שטרות, קולופונים, ולשאר עניינים, לפחות עד המאה ה-16 בקרב היהודים ברחבי המזרח התיכון[26] ומרכז אסיה[27] וכן יהודי קוצ'ין[28] ואפילו חלק מיהודי חצי האי קרים השתמשו בו כמה מאות שנים[29]. לעיתים היו מציינים במקביל גם את התאריך לבריאת העולם ולפעמים גם את התאריך לחורבן הבית.
ספר מקבים ב' עושה שימוש במניין זה באיגרת ליהודי מצרים המופיעה בפרק הראשון של הספר[30].
בבית הכנסת בדורה אירופוס נמצאה כתובת בארמית משנת 556 שהיא שנת 2 לפיליפוס הערבי = 245[31].
מניין השטרות שימש רבות בתשובות הגאונים[32] ובאגרת רב שרירא גאון והוא הנפוץ במסמכי גניזת קהיר.
הרמב"ם משתמש במניין השטרות במספר מקומות במשנה תורה: ”ולפי חשבון זה, שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחורבן (1107), שהיא שנת שבע ושמונים ואלף וארבע מאות למניין שטרות (1487), שהיא שנת שש ושלושים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה (4936), היא שנת שמיטה, והיא שנת אחת ועשרים מן היובל” (משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק י', הלכה ד'). ”לפיכך עשינו העיקר שממנו מתחילין לעולם לחשבון זה, מתחילת ליל חמישי שיומו יום שלישי לחודש ניסן משנה זו, שהיא שנת שבע עשרה ממחזור ר"ס, שהיא שנת שמונה ושלושים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה (4938), שהיא שנת תשע ושמונים וארבע מאות ואלף לשטרות (1489), שהיא שנת תשע ומאה ואלף לחורבן בית שני (1109). וזו השנה, היא שאנו קוראים אותה שנת העיקר בחשבון זה” (משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות קידוש החודש, פרק י"א, הלכה ט"ז).
על 8 מצבות בבית קברות יהודי ליד הכפר ארגיס שבדרום ארמניה, נמצאו תאריכים לפי מניין השטרות. הקדום שבהם הוא י"ח בתשרי א'תקע"ח (=ה'כ"ז) המקביל ל-19 בספטמבר 1266 והמאוחר משנת א'תרנ"ח שהיא ה'ק"ז - 1347[33].
רבי יששכר בן מרדכי אבן סוסאן כתב בספרו תקון יששכר בשנת ה'רצ"ט (1539) ”וכמה אנשים בארצות המזרח אמרו לי שעוד היום בכל ארצותיהם אין כותבים המנין בשטרותיהם כתובותיהן וגיטהן אלא לשטרות לא ליצירה”[34]. בעיראק השתמשו במניין השטרות לפחות עד סוף המאה ה-16[35], בבוכרה גם במהלך המאה ה-17[36]. בפרס מניין השטרות היה בשימוש לבדו עד תחילת המאה ה-19[37] והוזכר יחד עם המניין לבריאת העולם גם בסוף אותה מאה[38].
בכתב יד אחד מתחילת המאה ה-17 מתבריז יש 3 קולופונים: הראשון מונה לשטרות בלבד[39], השני לשטרות וליצירה[40], השלישי ליצירה בלבד[41].
רבי יעקב ספיר ביקר בתימן בשנת ה'תרי"ט (1859), וכתב כך על יהודי תימן: "רובם אינם יודעים מניין שנות העולם שאנו מונים רק הרבנים והסופרים"[42], מלבד יהדות עדן[43] שכבר במאה ה-18 חלקם עברו למנות ליצירה[44]. הרב יצחק רצאבי חיזק את השימוש במניין השטרות גם בישראל, ולצורך כך התקין נוסח כתובה המציינת את מניין השטרות[45].
הקראים במצרים המשיכו להזכיר את מניין השטרות, שכונה אצלם "מספר יונים", עד המחצית השנייה של המאה ה-19[46]. גם לוחות שנה בקוצ'י ציינו עד אותה תקופה את מניין השטרות כהוגן[47], יותר ממאתיים שנה אחרי שהפסיקו להשתמש בו במסמכים ומצבות[48].
באירופה ובמגרב לא השתמשו מעולם במניין זה מלבד מספר כתבי יד בודדים מגרנדה[49].