הצפה חושית היא ביטוי של גירוי יתר מהסביבה בחוש אחד או יותר, והיא מתרחשת כאשר כמות המידע שמתקבלת מהחושים גדולה מהכמות שהמוח יכול לעבד ברגע נתון.[1] הצפה חושית יכולה להיגרם על ידי גירוי חזק בכל אחד מהחושים, למשל אורות מהבהבים, רעש חזק, או המולה.[2][3][4]
ישנם מגוון מאפיינים שאדם הנמצא תחת הצפה חושית עשוי להציג. המאפיינים עשויים להופיע אצל ילדים ומבוגרים כאחד, וייתכן שיופיע יותר ממאפיין אחד בו זמנית.[5]
עומס חושי יכול לנבוע מגירוי יתר של כל אחד מהחושים, או מגירוי של מספר חושים במקביל.[1][6]
ישנן דרכים מגוונות לטפל בהצפה חושית. ריפוי בעיסוק עשוי לעזור במתן כלים לוויסות ולהרגעה בזמן הצפה. עם זאת, ישנן דרכים שבאמצעותן אפשר להקל על הקושי עצמאית. היכולת לזהות את הגורמים להצפה החושית עשויה לעזור להפחית את עוצמת הגירוי או להימנע מהם לחלוטין.[7] לרוב, הדרך המהירה ביותר להקלה בזמן הצפה חושית היא לבודד את האדם מהגירויים המציפים, למשל באמצעות מעבר לחדר אחר, שקט. הפחתת קלט חושי באמצעות השקטה של הסביבה ועמעום האורות עשויה לעזור. כמו כן, קיימת טכניקה שמשתמשת בלחץ עמוק על העור ובקלט פרופריוספטיבי שיכול להרגיע את מערכת העצבים. שימוש במוזיקה אהובה עשוי לעזור לחלק מהאנשים. לעיתים ההצפה תעבור רק לאחר מנוחה ממושכת.[8][9][6]
ישנן שלוש שיטות שונות לטיפול בהצפה חושית: הימנעות, הקפדה על גבולות, ומדיטציה. תהליך ההימנעות כרוך ביצירת סביבה שקטה ומסודרת, שכוללת כמה שפחות גירויים חושיים. כדי למנוע הצפה חושית, כדאי לנוח לפני אירועים גדולים מפני שעייפות מגבירה את הסיכוי להצפה. כמו כן, כדאי למקד את תשומת הלב בדבר אחד בכל פעם. הקפדה על גבולות כרוכה בזיהוי מוקדם הגורמים להצפה ובניסיון להגביל את החשיפה אליהם. הגבלת החשיפה יכולה לבוא לידי ביטוי בהגבלת כמות הזמן המושקעת בפעילויות שונות שעשויות להציף, ובבחירת סביבה מותאמת. אפשר גם להגביל אינטראקציות עם אנשים מסוימים כדי לסייע במניעת הצפה חושית. גם שמירה על שגרה עשויה לתרום להפחתת הסיכוי להצפה.[9][10][10][8]
הסוציולוג גאורג זימל תיאר את התופעה במאמרו "המטרופולין וחיי הנפש" (אנ') שפורסם בשנת 1903. זימל משתמש במאמרו באימאז' של נוף אורבני הכולל גירויים חושיים מתמידים, שתושב העיר צריך להגן על עצמו מפניהם וליצור מחסום כדי להישאר בקו השפיות. לטענת זימל, העומס החושי של החיים העירוניים המודרניים מדלדל את מאגרי האנרגיה של הגוף, מה שמוביל, בין היתר, לגישה מחושבת היטב כלפי הזולת.[11] ניתן להשוות את גישתו של זימל לכתביו של זיגמונד פרויד על הלם פגז (אנ') וכן לניתוח של ולטר בנימין של ה"הלם" ושל החיים העירוניים במאמרו "על כמה מוטיבים בכתבי בודלר" משנת 1939.
לאורך ההיסטוריה בוצעו רק מעט מחקרים על הצפה חושית, אך דוגמה אחת למחקר בתחום דווחה על ידי ליפובסקי בשנת 1975 כחלק מסקירה שדנה בעבודה שעשו חוקרים יפנים באוניברסיטת טוהוקו.[12] החוקרים מטוהוקו חשפו נבדקים ששהו בתנאי מאסר לגירויים חזותיים ושמיעתיים עזים שהוצגו באופן אקראי, במשך שלוש עד חמש שעות. הנבדקים הראו עוררות מוגברת ומתמשכת כמו גם שינויים במצב הרוח כמו תוקפנות, חרדה ועצב.
הצפה חושית קשורה למגוון מצבים והפרעות, ומופיעה כמאפיין של חלקן.
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.