 | |
| לידה | 28 באפריל 1854 פורטסי, הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| פטירה | 23 באוגוסט 1923 (בגיל 69) Lancing, הממלכה המאוחדת |
| שם לידה | Phoebe Sarah Marks |
| ענף מדעי | מתמטיקה, הנדסה, רפואה |
| מקום קבורה | בית הקברות ברומפטון |
| מקום לימודים | |
| פרסים והוקרה | מדליית יוז (1906) |
| בן או בת זוג | ויליאם אדוארד איירטון (6 במאי 1885–1908) |
| צאצאים | Barbara Ayrton-Gould |
  | |
פיבי שרה הרטה מרקס איירטון (באנגלית: ;Phoebe Sarah Hertha Marks Ayrton 28 באפריל 1854- 26 באוגוסט 1923) הייתה מהנדסת, מתמטיקאית, פיזיקאית וממציאה בריטית. בחייה הבוגרים הייתה ידועה בשם הרטה איירטון, ובילדות בשם פיבי שרה מרקס. איירטון זכתה במדליית יוז על ידי החברה המלכותית כתוצאה מעבודתה על קשתות חשמליות וסימני אדוות בחול ובמים. ב-26 באוגוסט 1923 מתה מהרעלת דם כתוצאה מעקיצת חרקים[1].
הרטה איירטון נולדה בפורטסיאה, המפשייר, אנגליה, ב־28 באפריל 1854. היא הייתה הילדה השלישית של שען יהודי פולני בשם לוי מארקס, עולה מפולין הצארית ; ואליס תרזה מוס, תופרת, בתו של ג'וזף מוס, סוחר זכוכית של פורטסיאה. אביה נפטר בשנת 1861 והותיר את אמה עם שבעה ילדים ושמינית צפויה. בגיל תשע הוזמנה איירטון על ידי דודותיה, שניהלו בית ספר בצפון מערב לונדון, לגור עם בני דודיה ולהתחנך אצלם. כשהייתה נערה, מרקס שינתה את שמה הפרטי להרטה, על שם שירו של אלת האדמה הגרמנית של אלגרנון סווינבורן "הרטה" (1869), והתנערה מהיהדות כדי להפוך לאגנוסטית[2].
בשנת 1876 נרשמה מארקס לג'ירטון קולג' לאוניברסיטת קיימברידג', שם למדה מתמטיקה. שם היא הפכה לחברה של ברברה בודיצ'ון, שהקימה את מכללת גירטון, והסופר ג'ורג' אליוט, שביסס את דמותה של מירה כהן ברומן שלה דניאל דרונדה (1876) על מרקס. קיימברידג' לא הציעה תארים לנשים, אבל מרקס השלימה את השכלתה בבחינות המתמטיקה של קיימברידג', הטריפוס, בשנת 1881. לאחר מכן היא הפכה למורה למתמטיקה בבתי ספר תיכוניים בלונדון[2].
בשנת 1884 הרטה השתתפה בשיעורים בחשמל במכללה הטכנית של פינסברי, אותם לימד מהנדס החשמל וויליאם איירטון. הם נישאו ב-1885[2]. בשנת 1893 השתתף בעלה ויליאם בפגישה בנושא חשמל בשיקגו, ובהיעדרו היא המשיכה בניסויים של ויליאם בקשת חשמלית, ששימשה אז כמקור תאורה במנורות קשת.
בשנת 1899 קראה איירטון את המאמר שלה על הקשת החשמלית למכון מהנדסי החשמל. היא הייתה האישה הראשונה שעשתה זאת וגם הפכה לחברה הראשונה ב-IEE (institution of Electrical Engineers ; מוסד מהנדסי חשמל)[3].
איירטון התחילה להתעניין בדפוסים שנוצרו על ידי אדוות בחול. היא ערכה ניסויים בהידרודינמיקה כדי להסביר את היווצרותם של אדוות חול. היא הייתה מועמדת להיות עמיתה של החברה המלכותית ב-1902; עם זאת, עורכי דין יעצו לחברה המלכותית שהאמנה שלה לא תאפשר קבלת חברות נשואות. איירטון הפכה לאישה הראשונה שקראה מאמר מדעי ("המקור והצמיחה של סימן אדווה") לפני החברה המלכותית בשנת 1904. בשנת 1906 העניקה לה החברה המלכותית את מדליית יוז, המוענקת עבור עבודה מכובדת במדעי הפיזיקה, על ניסויי קשת ואדוות החול שלה[3].
בשנת 1907 איירטון הפכה פעילה בתנועת זכות הבחירה לנשים, והיא הצטרפה לאיחוד החברתי והפוליטי של נשים (WSPU) .במהלך מלחמת העולם הראשונה העניין של איירטון בהידרודינמיקה הוביל אותה להמציא מניפה כותנה שתפזר גז רעיל מתעלות. כ-100,000 מ "מעריצי איירטון" הופקו, אך הם התגלו כלא יעילים בתנאי לחימה בפועל. לאחר המלחמה היא עבדה על גרסאות מתוקנות של המאוורר לשימוש העובדים במכרות ובביוב. איירטון עזרה לייסד את הפדרציה הבינלאומית של נשים אוניברסיטאות ב-1919 ואת האיגוד הלאומי של עובדים מדעיים ב-1920[4].
בשנת 1893 השתתף בעלה ויליאם בפגישה בנושא חשמל בשיקגו, ובהיעדרו היא המשיכה בניסויים של ויליאם בקשת החשמלית, ששימשה אז כמקור תאורה במנורות קשת[4].
איירטון מסרה שבעה מאמרים בפני החברה המלכותית בין 1901 ל-1926, האחרון לאחר מותה. היא גם הציגה את תוצאות המחקר שלה בפני קהלים באגודה הבריטית. התעניינותה של איירטון במערבולות במים ובאוויר העניקה השראה למאוורר איירטון, או דש, ששימשו בתעלות במלחמת העולם הראשונה כדי לפזר רעל וגז רע. איירטון נאבקה על קבלתו, שלקחה שנה מרגע שהציעה אותו למשרד המלחמה לשימוש בכוחות בשנת 1916, וארגנה את ייצורו, כאשר למעלה מ-100,000 היו בשימוש בחזית המערבית[4].
בשנת 1906 העניקה החברה המלכותית לאיירטון את מדליית יוז, המוענקת עבור עבודה מכובדת במדעי הפיזיקה, על ניסויי קשת ואדוות החול שלה.
