יומנו של פטר גינז

הספר יצא לאור בעקבות צירוף מקרים טראגי אשר הביא לגילויו של היומן, כשישים שנה לאחר שנכתב בין השנים 1941-1942.^[1] שבועות ספורים לאחר התפוצצות "קולומביה" פנה תושב פראג, שנחשף לסיפורו של פטר לאחר האסון, אל מוזיאון יד ושם וסיפר על שש מחברות גדושות בכתביו של פטר ובציוריו שנמצאו בבית ישן שקנה בפרברי פראג. בין הפריטים שהתגלו - היו שני יומנים קטנים וסיפורים שכתב פטר.^[2]

הספר, יצא לאור בעריכת אחותו חוה פרסבורגר^[3] אשר נולדה כאווה גינז ובתוספת הקדמה מאת הסופר ג'ונתן ספרן פויר, תורגם ל־11 שפות והיה מועמד לפרס ספר הנוער הטוב ביותר בגרמניה לשנת 2007.^[4]

הספר, יומנו של צעיר יהודי צ'כי שנספה בשואה, מתאר את השנתיים האחרונות בגטו בפראג לפני שגורש לטרזיינשטט ואחר כך לאושוויץ.^[5] בחלק המרכזי של הספר, הכולל את היומן, מתוארים הימים בשפה לקונית, חסכנית, מאופקת מאוד. הנער בן ה-14 מבקש לתעד ביומן את המציאות כמו שהיא, להכניס בה סדר. בעיניו הנלהבות של הילד על האבסורד והמציאות הטרגית, היומן חושף גם את צדדיו הפזיזים ואת תצפיותיו על ההתנגדות נגד הכובשים הגרמנים ומעשי הגמול הפראי שלהם.

היומן מסתיים בגירושו של פטר עצמו לטרנזינשטט, שם הפך לכוח המניע מאחורי העיתון הסודי "ודם" ("אנו מובילים"), ושם המשיך לצייר, לכתוב ולקרוא, ולחנך את עצמו בזיעת אפיים על עתיד שלא יראה לעולם. יומנו שהתגלה כ-60 שנים לאחר שנכתב, הוא בבחינת עדות הרואה את הנולד של צופה שהתבונן במציאות לפרטיה.^[6]

רבים אמרו על הספר שהוא מרגש ומעורר השראה. יש החושבים שנקודת מבטו של פטר רק מחזקת את הבנת המציאות הלא פשוטה שנער היה צריך לחוות בזמן מלחמת העולם השנייה. עיתונים נכבדים ברחבי העולם סיקרו את הספר והציגו אותו כיצירת עדות כואבת של נער צעיר מוכשר ואמיץ. היו אף שאמרו שהספר אינו פחות חשוב מיומנה של אנה פרנק, ובזכות מילותיו חסרות התקדים הוא ברא שפה וחיים חדשים.^[7][8][9]