מעבורת החלל קולומביה
מעבורת החלל קולומביה (כינוי מקצועי: OV-102) הייתה מעבורת החלל הראשונה של נאס"א, והמעבורת הרב-שימושית הראשונה בהיסטוריה. במהלך שירותה ביצעה 28 משימות לחלל והטיסה 160 אסטרונאוטים. ב-1 בפברואר 2003 היא התפרקה עם כניסתה לאטמוספירה, כשעל סיפונה שבעה אסטרונאוטים, בהם האסטרונאוט הישראלי הראשון, אל"ם אילן רמון.
 | |||||||||||||
| יצרן | רוקוול אינטרנשיונל  | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| ארץ ייצור | ארצות הברית | ||||||||||||
| היסטוריית פעילות | |||||||||||||
| מפעיל | נאס"א | ||||||||||||
| טיסה ראשונה | 12 באפריל 1981 | ||||||||||||
| טיסה אחרונה | 16 בינואר 2003 | ||||||||||||
| משימות | 28 | ||||||||||||
| כישלונות | STS-107 | ||||||||||||
| ביצועים | |||||||||||||
| מהירות מרבית | 28000 קמ"ש | ||||||||||||
| עמידות | 25,983,622 שנייה | ||||||||||||
| |||||||||||||
  | |||||||||||||
מקור השם
על פי גרסה אחת, המעבורת נקראה על שמה של הספינה קולומביה רדיויוה, בה הפליג הקפטן האמריקאי רוברט גריי מסביב לעולם ב-1790. ב-1792 גילה גריי את נהר קולומביה שבקולומביה הבריטית שבקנדה וקרא את הנהר על שמה של הספינה. אחרים בנאס"א טוענים כי השם "קולומביה" הוא על שמו של מגלה אמריקה, כריסטופר קולומבוס.
היסטוריה
בנייתה של המעבורת קולומביה החלה במרץ 1975 ובדיקתה הסופית הסתיימה בפברואר 1981. חודשיים אחר כך הייתה קולומביה למעבורת החלל הראשונה שטסה לחלל. כאשר קולומביה יצאה ממפעל הייצור היה משקלה 74,949 קילוגרמים, ולאחר שהתקינו עליה את המנועים הראשיים, משקלה הכולל הגיע ל-80,909 קילוגרמים.
מעבורת החלל קולומביה שוגרה לראשונה לחלל ב-12 באפריל 1981 (טיסה STS-1) כשעל סיפונה צמד האסטרונאוטים ג'ון יאנג (מפקד) ורוברט קריפן (טייס). מעבורת החלל קולומביה הייתה החללית הראשונה אי-פעם ששוגרה לחלל עם צוות אסטרונאוטים ללא שביצעה קודם לכן טיסות לא מאוישות[1].
מאז מסעה הראשון לחלל, נבנו לצד הקולומביה ארבע מעבורות חלל נוספות: מעבורת החלל צ'לנג'ר, שבנייתה הושלמה בשנת 1982, ואשר התפוצצה בעת שיגורה ארבע שנים אחר כך; מעבורת החלל דיסקברי, שנבנתה בשנת 1983; מעבורת החלל אטלנטיס, שהושקה שנתיים אחר כך; ולבסוף מעבורת החלל אנדוור, שהחליפה את צ'לנג'ר בשנת 1991. כמו כן, נבנתה מעבורת חלל נוספת, מעבורת החלל אנטרפרייז, שבה נוהגים אנשי הצוות לבצע ניסויים על פני כדור הארץ ולא מטיסים אותה לחלל. מבין מעבורות החלל, קולומביה הייתה היחידה שעסקה במחקר מדעי שכן שאר המעבורות עסקו בהקמתה של תחנת החלל הבינלאומית.
משימה STS-32 של המעבורת, שוגרה ב-9 בינואר 1990 עסקה בתפיסת הלוויין LDEF, ניסוי החשיפה הארוכה לחלל (אנ'), שאיסופו התעכב בארבע וחצי שנים בעקבות אסון צ'לנג'ר שאירע ב-1986[2]. ביום הטיסה הרביעי, מומחה המשימה, דנבאר הפעיל את הזרוע הרובוטית והצליח לחבר אותה ל-LDEF, שגודלו היה כשל אוטובוס. גוף הניסוי הועבר לתא המטען של המעבורת עד לחזרתה לכדור הארץ[3].
מאז שנת 1998 עברה מעבורת החלל קולומביה כ-1,540 שינויים ושיפורים. בין השאר, שופרה מערכת ההגנה התרמית ששומרת על המעבורת בעת החזרה לכדור הארץ. אחד השינויים המשמעותיים הראשונים שהיא עברה היה החלפת 5,500 מהאריחים התרמיים המקוריים ביריעה תרמית קלה יותר. האריחים והיריעה נועדו להגן על גוף המעבורת שעשוי מאלומיניום זאת כנגד החום הרב הנוצר בעת החזרה לתוך האטמוספירה. בנוסף, המעבורת עברה שינוי טכנולוגי שאפשר למהנדסים להסיר ממשקלה 450 קילוגרמים של ציוד מחשבים, כבלים ופריטים נוספים שהתיישנו במהלך השנים.
בשלב השיפוצים והתיקונים נבחנו מחדש 160 קילומטרים של כבלים שהותקנו בתוכה, כחלק מהמסקנות שהוסקו בעקבות שיגור מספר 26 של המעבורת ביולי 1999. שיגור זה כמעט ובוטל לאחר שהמהנדסים מצאו 100 פגמים בחללית, שנגרמו כתוצאה מהבלאי שהלך והצטבר במעבורת החלל המזדקנת. ביולי 2002 נמצאו שלושה סדקים בצינורות הפלדה במעבורת, שמעבירים את הדלק הנוזלי למנועים. סדקים דומים התגלו במעבורות החלל האחרות.
טיסות
במסגרת 28 טיסותיה של הקולומביה היא סימלה את תחילתו וסופו של עידן. על אף שהמעבורת הייתה בשימוש בתקופות בהן היו משימות אל תחנות החלל מיר והבינלאומית, הקולומביה מעולם לא עגנה בתחנות החלל.
| # | תאריך | סימון הטיסה | כן שיגור | מיקום נחיתה | הערות |
|---|---|---|---|---|---|
| 1 | 12 באפריל 1981 | STS-1 | 39A | בסיס חיל האוויר אדוארדס | טיסה ראשונה למעבורת החלל (למעט טיסות ניסוי של המעבורת אנטרפרייז). |
| 2 | 12 בנובמבר 1981 | STS-2 | 39A | בסיס חיל האוויר אדוארדס | שימוש רב-פעמי ראשון של כלי חלל מאויש |
| 3 | 22 במרץ 1982 | STS-3 | 39A | אזור הנחיתה וויט סנדס | השיגור הראשון עם מכל חיצוני לא צבוע. הפעם היחידה שבה המעבורת נחתה בוויט סנדס. |
| 4 | 27 ביוני 1982 | STS-4 | 39A | בסיס חיל האוויר אדוארדס | טיסת הפיתוח האחרונה. |
| 5 | 11 בנובמבר 1982 | STS-5 | 39A | בסיס חיל האוויר אדוארדס | צוות של ארבעה אנשים בפעם הראשונה. שיגור ראשון של לוויין מסחרי מהמעבורת. |
| 6 | 28 בנובמבר 1983 | STS-9 | 39A | בסיס חיל האוויר אדוארדס | משימת spacelab הראשונה, צוות של שישה אנשים בפעם הראשונה. |
| 7 | 12 בינואר 1986 | STS-61-C | 39A | בסיס חיל האוויר אדוארדס | טיסה אחרונה לפני אסון המעבורת צ'לנג'ר. |
| 8 | 8 באוגוסט 1989 | STS-28 | 39B | בסיס חיל האוויר אדוארדס | שוגר לוויין ביון. |
| 9 | 9 בינואר 1990 | STS-32 | 39A | בסיס חיל האוויר אדוארדס | החזרת הניסוי לחשיפה ממושכת לחלל. |
| 10 | 2 בדצמבר 1990 | STS-35 | 39B | בסיס חיל האוויר אדוארדס | מטען של טלסקופים בתחומי הרנטגן והאולטרה-סגול. |
| 11 | 5 ביוני 1991 | STS-40 | 39B | בסיס חיל האוויר אדוארדס | טיסת spacelab החמישית - מדעי החיים מס' 1. |
| 12 | 25 ביוני 1992 | STS-50 | 39A | מרכז החלל קנדי | מעבדת מיקרו-כבידה ראשונה. |
| 13 | 22 באוקטובר 1992 | STS-52 | 39B | מרכז החלל קנדי | שיגור לוויין. |
| 14 | 26 באפריל 1993 | STS-55 | 39A | בסיס חיל האוויר אדוארדס | חקר מיקרו-כבידה. |
| 15 | 18 באוקטובר 1993 | STS-58 | 39B | בסיס חיל האוויר אדוארדס | טיסת spacelab - מדעי החיים מס' 2. |
| 16 | 4 במרץ 1994 | STS-62 | 39B | מרכז החלל קנדי | חקר מיקרו-כבידה. |
| 17 | 8 ביולי 1994 | STS-65 | 39A | מרכז החלל קנדי | חקר מיקרו-כבידה. |
| 18 | 20 באוקטובר 1995 | STS-73 | 39B | מרכז החלל קנדי | חקר מיקרו-כבידה. |
| 19 | 22 בפברואר 1996 | STS-75 | 39B | מרכז החלל קנדי | ניסוי בלוויין נגרר. |
| 20 | 20 ביוני 1996 | STS-78 | 39B | מרכז החלל קנדי | חקר מיקרו-כבידה. |
| 21 | 19 בנובמבר 1996 | STS-80 | 39B | מרכז החלל קנדי | טיסת המעבורת הארוכה ביותר. |
| 22 | 4 באפריל 1997 | STS-83 | 39A | מרכז החלל קנדי | חקר מיקרו-כבידה, הטיסה נחתה אחרי שלושה ימים בגלל תקלה במכל דלק. |
| 23 | 1 ביולי 1997 | STS-94 | 39A | מרכז החלל קנדי | חקר מיקרו-כבידה, המשימה שתוכננה ל-STS-83. |
| 24 | 19 בנובמבר 1997 | STS-87 | 39B | מרכז החלל קנדי | חקר מיקרו-כבידה. |
| 25 | 13 באפריל 1998 | STS-90 | 39B | מרכז החלל קנדי | טיסת spacelab. |
| 26 | 23 ביולי 1999 | STS-93 | 39B | מרכז החלל קנדי | שיגור טלסקופ חלל בתחום הרנטגן. |
| 27 | 1 במרץ 2002 | STS-109 | 39A | מרכז החלל קנדי | משימת שירות רביעית לטלסקופ החלל האבל. |
| 28 | 16 בינואר 2003 | STS-107 | 39A | התפרקה בכניסה לאטמוספירה | חקר מיקרו-כבידה. אסון המעבורת. |
הטיסה האחרונה - STS-107
ערכים מורחבים – STS-107, אסון מעבורת החלל קולומביה
טיסה STS-107 של קולומביה - טיסתה האחרונה - הייתה הטיסה ה-107 של מעבורות החלל האמריקאיות, וטיסתה ה-28 של קולומביה. השיגור התבצע ב-16 בינואר 2003, שלוש שנים אחרי הפעם האחרונה שבה שוגרה קולומביה לצרכים מדעיים[4]. ייתכן שזו הסיבה שאנשי המעבורת נדרשו לבצע עשרות ניסויים שונים במודול מחקרי כפול שחייב אותם להתחלק לשני צוותים, אדום וכחול. צוותים אלו עבדו מסביב לשעון, כאשר צוות אחד ישן וצוות אחר מבצע ניסויים. 18% משטח הניסויים שעל המעבורת הוקדש לניסויים פרטיים וכל היתר לניסויים מטעם נאס"א.
על סיפונה של קולומביה הותקנה מערכת ניסויים חדשה המכונה SpaceHab, שנבנתה על ידי חברה פרטית ונמסרה לסוכנות החלל ללא תשלום. בסך הכל ערכו חברי הצוות בטיסתה האחרונה 59 ניסויים בתחומים כגון ביולוגיה, פיזיקה וכימיה. לשם כך, הותקנו על הקולומביה 32 מטענים שונים שבעזרתם בוצעו הניסויים. כך, לדוגמה, חברי הצוות בחנו את היווצרותו של פיח כתוצאה משריפה בתנאי מיקרו-כבידה. ניסויים אחרים נועדו לבחון את התנהגותו של גוף האדם בתנאי חוסר משקל, ואת יכולת ההתרבות של חיידקים בתנאים אלו[5].
אילן רמון היה אחראי על ניסוי שבוצע בשיתוף פעולה עם סוכנות החלל הישראלית. המדובר במעקב אחר סופות אבק כדי לאתר את השפעתן על תופעות אקלימיות במזרח התיכון. על פי התוכנית, אמור היה הניסוי להתבצע כשנתיים קודם לכן. הדחייה במועד השיגור גרמה לכך שעונת סופות האבק כבר חלפה, ואכן רמון התקשה לאתר בחלל סופת אבק, בין השאר מכיוון שאזורים רבים היו מכוסים בעננים. ניסוי נוסף שבוצע על ידי אילן רמון היה "הגן הכימי"[6].
ראו גם
לקריאה נוספת
- אבי בליזובסקי ויפה שיר-רז, ההתרסקות, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן
קישורים חיצוניים
- אשכול כתבות על אסון הקולומביה, באתר "הידען"