יעקב בן-יהודה
יעקב (ינק) בן-יהודה (14 באוקטובר 1917 - 13 בנובמבר 1973) היה מנכ"ל כימיקלים לישראל, יו"ר מועצת המנהלים של מפעלי הפיתוח בנגב ומפעלי ים המלח, ולפני כן פעיל במוסד לעלייה ב', ראש מרחב צפון של שירות הביטחון ומנכ"ל מכרות נחושת תמנע.[1][2][3][4][5]
ביוגרפיה
משפחתו וצעירותו
יעקב בן-יהודה נולד בלודז', פולין, בשם יעקב (ינק) דז'בינצקי,[6]השני מבין שלושה בנים. אביו יהודה, יליד בדזי-לושיפה; אמו סטפניה-שיינדלה לבית לובלינר, ילידת קרקוב שבפולין. אחיו הבכור אברהם (אדק), נפטר בגיל 17 ממחלה, אחיו הצעיר פרדיק נפטר בוורשה בשנת 1942,[7]בגיל 19. הוריו נרצחו במחנות השמדה בשנת 1944.ינק גדל במשפחה אמידה, סבו מצד אמו היה דתי מאוד ועסק במסחר של תבואה ועצים.[8]להוריו היה בית חרושת לגרביים בעיר לודז'.[9]בגיל ארבע נכנס לגן ילדים של המשורר יצחק קצנלסון בלודז'. כעבור שנתיים התחיל ללמוד באותו בית ספר ושם המשיך 11 שנה עד קבלת תעודת בגרות.[10]
בגיל תשע נכנס עם אחיו הגדול לתנועת "ירדניה", ששינתה את שמה ל"הרצליה". בגיל ארבע עשרה התחיל לקבל תפקידים בקן ולימד עברית, בהיותו בכיתה י"א היה ראש גדוד, האחראי לארבעה-חמישה ראשי קבוצות.[11]
בן-יהודה התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטת בלגרד, אולם ויתר על הלימודים והתמנה כראש קן של כאלף חברים. בשנת 1935 נסע כמשקיף לוועידת התנועה הציונית הכללית בקרקוב.[12]בשובו ללודז' עסק בנוסף לניהול הקן גם בניהול העבודה בגליל לודז'. הופיע בהרצאות באולמות ובבתים פרטיים, בעשרות עיירות בסביבת לודז'.[13]בסוף שנת 1935 נבחר למועצה הראשית של "הנוער הציונית" להנהגה הראשית בוורשה. היה מנהל המחלקה הארגונית, תקופה מסוימת שימש כגזבר, ובעיקר עסק בניהול מחלקת הקיבוצים – הכשרות.[14]
ארגון וליווי אוניית אסימי ארצה
בן-יהודה נשא ונתן מטעם "הנוער הציוני" עם מנהיגי התנועה הציונית כדי שישתפו חלוצים מתנועתו בעלייה ב', אולם מכיוון שהקצו לה מספר מקומות מצומצם, החליט יחד עם חברי ההנהגה הראשית ובהם משה קול לארגן עלייה בלתי חוקית של תנועתו בשיתוף הפועל המזרחי והציונים הכלליים.[15][16][17][18][19][5]
בסתיו 1938 יצא בן-יהודה ונפגש עם ארקאדי סלוצקי, יהודי רוסי-יווני וז'אן פנדליס היווני, בעלי חברת אוניות ושכר מהם אונייה כדי להוביל את העולים לישראל, כשהיא נושאת את דגל פנמה. אחר-כך בסיוע עורך הדין היהודי קראו-דנקנר קיבלו רישיונות מעבר דרך רומניה ומזון לאונייה. ואילו משה קליינבוים (סנה) השיג דרכוני הגירה משלטונות פולין ורישיון להוצאת כספים במטבעות חוץ. בן-יהודה מונה כאחראי על האונייה מטעם הארגונים החלוציים בעוד שוולף גולדמן היה האחראי על הקשר עם החברים בארץ בזמן הורדת המעפילים.[20][21][18][19]
ב-1 באפריל 1939 הפליגו מנמל קונסטנצה שברומניה באונייה אסימי שנשאה 470 מעפילים, כעבור שישה ימים הגיעו לחופי הארץ. בשני הלילות הראשונים הורידו 230 איש עד שהאונייה התגלתה על ידי הבריטים.[22][23]בן-יהודה הספיק להגיע לחוף.[24]אסימי גורשה מישראל. בן-יהודה היה מבוקש על ידי הבריטים והסתתר מהם במשך חודש בדירתו של משה קול בתל אביב,[25]אחר-כך יצא לאי קאה ביוון שם עגנה אסימי, הוא עשה הכנות להפלגת הספינה וחידש את החוזה עם בעלי האונייה. בן-יהודה, גולדמן והאלחוטאי יצאו לפיראוס ועלו לאונייה. אסימי הגיעה לנהריה והמעפילים הגיעו לחוף בסירה שבן-יהודה רכש ביוון ונגררה אחרי אסימי. המשטרה הבריטית גילתה את האונייה, המעפילים נעצרו ושוחררו לאחר שהורידו עבורם רישיונות עלייה מהמכסה הכללית שהוקצתה לסוכנות היהודית.[26][27][28][18][19]
פרוץ מלחמת העולם השנייה, עלייה לישראל והגיוס לפלמ"ח
בן-יהודה הגיע לנמל פיראוס, שכר מסלוצקי ופנדלוס את האניה "הילדה" והכין משלוח נוסף. מכיוון שהמלחמה עמדה לפרוץ, שלטונות רומניה ביטלו את רישיונות המעבר מפולין, מתוך חשש שהמעפילים יישארו כפליטים ברומניה.[29]בן-יהודה היה פעיל בתנועת הנוער הציוני. הוא ביקר בעשרות קינים של התנועה בסרביה, בוקובינה, מולדביה וטרנסילבניה והדריך אותם איך להתארגן במחתרת ולעזוב את רומניה במקרה שיפלשו הגרמנים או הסובייטים לרומניה.
במרץ 1940 הגיע לישראל כעולה חדש, הוא נקלט בקבוצת אושה בעמק זבולון, עבד במשק ובעבודות חוץ.[30]ב-1941, כשהייתה סכנת פלישה של הגרמנים ארצה, התגייס לפלוגה ב' של הפלמ"ח, עבר הכשרה בחבלה ואימוני שדה בבית אורן ומספר שבועות שהה בתל אביב בפלוגה הימית.[31]
הפעילות בפרס, טורקיה ויוגוסלויה במסגרת המוסד לעלייה ב'
בשנת 1942 נקרא בן-יהודה על ידי שאול אביגור מהמוסד לעלייה לצאת לאיראן. מתחילת 1943 עבד ביחד עם שליחים נוספים באבאדאן, מחנה של סולל בונה בדרום פרס, פעילותו התרכזה בהעברת מעפילים מפולין ומפרס, דרך שט אל-ערב לבצרה, חלקם במדים בריטיים וחלקם בסירות של דייגים מבריחים. את המשך העלייה מבצרה (עיראק) דרך בגדד ארצה ריכז אנצו סירני. כמו כן בן-יהודה בא במגע עם אסירים יהודיים אשר הגיעו באופן בלתי לגלי מרוסיה לפהלווי ונאסרו על ידי הצבא הפולני, חלק מהזמן התחזה לקצין פולני. הוא גם טיפל ב"ילדי טהראן", בתי יתומים יהודים אשר הועברו מרוסיה לפרס.[32]
בסוף 1943 שב ארצה. בתקופה הזו התחתן עם חברת קבוצת אושה ברטה מנדלבאום. בדצמבר 1944 נולד בנו חיים.
בפברואר 1945 יצא לטורקיה מטעם המוסד לעלייה ב', בכיסוי של עיתונאי של דבר וסוכנות הידיעות "פאלקור". שם עבד במחיצתו של אהוד אבריאל ואחר-כך קיבל את האחריות על הסניף. בטורקיה טיפל בקשרים עם היהודים בבולגריה, רומניה ויוון. כמו כן טיפל בעליית יהודי טורקיה דרך סוריה ולבנון לישראל.[33][34][35]
בפברואר 1946 יצא בן-יהודה בתור עיתונאי ליוגוסלביה, שם ריכז את הפעולה מטעם המוסד לעלייה, תוך שיתוף פעולה עם הקהילה היהודית המקומית. בתקופת פעילותו הצליח לשלוח את האוניות "הגנה", "כנסת ישראל" ו"אבא ברדיצ'ב" (האונייה עלתה על שרטון והמעפילים הועברו ל"כנסת ישראל" בסביבות יוגוסלביה).[36]בן-יהודה זכה לעזרה מהשלטונות היוגוסלביים לאחר שקשר קשרים עם ברויניק, ראש שירות הביטחון היוגוסלבי (UDBA). הקשר נוצר בזמן שחקר אותו על מעשיו ביוגוסלביה. סיפר לו שתפקידו כעיתונאי הוא רק הסוואה ותפקידו האמיתי הוא להביא יהודים ארצה אשר ילחמו נגד הבריטים בעד עצמאות ישראל, דבריו שכנעו אותו והוא איפשר לו פעילות כמעט בלתי מוגבלת.[37][35]
בסוף 1947, לאחר שפרצו קרבות בארץ יצא מטעם חבר הקבוצות ל"רמת הנגב". במאי 1948 יצא לעזרת דגניה. עם תום הקרבות בדגניה חזר לאושה, באושה היה מא"ז (מפקד אזור של המקום) והמשיך בעבודה ברפת.[38]
במרץ 1949 נולדה בתו אסנת.
שירות הביטחון
בינואר 1951 עזב את קבוצת אושה ועבר לשירות הביטחון בתל אביב, ב-1952 עבר לשירות הביטחון בחיפה, ב-1953 שהה תשעה חודשים ביוגוסלביה,[35]מ-53 עבד בחיפה וערך ביקורים בהרבה מארצות העולם (אירופה, דרום אמריקה, אפריקה המערבית, אפריקה המזרחית, אסיה). כיהן כראש מרחב צפון בשירות הביטחון עד לשנת 1964. בשנים 58–1954 למד ובוגר החוג לכלכלה באוניברסיטת תל אביב.[39]עם פרישתו של ראש השב"כ, עמוס מנור, היה בן-יהודה מועמד להחליפו, אולם לא זכה בתפקיד.[40]
תעשייה
בפברואר 1964 מינהו שר הפיתוח יוסף אלמוגי למנכ"ל מכרות נחושת תמנע.[5]מפעל הנחושת בתמנע פירנס שליש מתושבי אילת, אך היה נתון בגרעונות כספיים ובהפסדים מאז הקמתו[41]בן-יהודה הביא אותו לרווחים משנתו הראשונה בתפקיד ואילך.[42][43][44][45]
בשנת 1969 התחתן עם מלכה ברוורמן, שכיהנה כסגנית ראש "המוסד" איסר הראל, אותה הכיר בתקופת עבודתו בשירות הביטחון.
ב-1 בינואר 1971 התמנה יעקב בן-יהודה בידי שר הפיתוח חיים גבתי למנכ"ל חברת כימיקלים לישראל,[46]במקומו של האלוף במיל. מאיר אילן[47]וליו"ר מועצות המנהלים של מפעלי הפיתוח בנגב,[1]של מכרות תמנע ומפעלי ים המלח.[5]חברת כימיקלים לישראל, הייתה כפופה למשרד הפיתוח וכללה את תשלובת ערד, מפעלי ים המלח, פוספטים אורון, כימיקלים צפון, מפעלי הברום ותרכובות ברום, החלק הישראלי בחברת "פריקלס" וחברת קדימה.[48][49][50]
יעקב בן-יהודה נפטר ממחלה ממארת ב-13 בנובמבר 1973.
חברת כימיקלים לישראל חילקה מלגות על שמו לסטודנטים באוניברסיטת בן-גוריון.[51][52]על-שמו נקרא "תמנע 2", פיר אותו תכנן בתקופת היותו מנכ"ל תמנע ושהושק ב-1974.[53][44][45][54]ב-1985 מפעלי ים המלח קראו על שמו בניין משרדים בשם "בית ינק" בבאר שבע.
גלריית תמונות
רפתן באושה, שנות הארבעים
בצבא
אושוויץ, 1947
קונגו, 1963
עם לוי אשכול במכרות נחושת תמנע, שנות השישים
עם יוסף אלמוגי, בתקופת תמנע
עם חיים גבתי בתמנע, שנות השישים
עם פנחס ספיר, בראשית שנות השבעים
עם זלמן שזר
