ירקון (עוף)

הירקון תואר לראשונה על ידי חוקר הטבע השבדי קארולוס ליניאוס בשנת 1758 במהדורה העשירית של הספר Systema Naturae שלו תחת השם המדעי Loxia chloris.^[3][4] שם הסוג והמין הספציפי זהים ("Chloris"), כמקובל במין הטיפוסי לסוג (אנ'). מקור השם הוא משמו של הירקון ביוונית עתיקה khloris, מהמילה khloros "ירוק".^[5]

מקובל לחלק את משפחת הפרושיים, Fringillidae, לשתי תת-משפחות, חוחיות (Carduelinae), המכילה כ-28 סוגים עם כ-141 מינים, והפרושים (Fringillinae) המכילה סוג בודד, פרוש, המורכב מארבעה מינים. כל המינים במשפחת הפרושיים הם אוכלי זרעים עם מקורים חרוטיים וחזקים. יש להם מורפולוגיות גולגולת דומות, תשעה אברות תעופה גדולות, 12 נוצות זנב והם חסרי זפק. בכל המינים הנקבה בונה את הקן, דוגרת על הביצים ומטפחת את הצעירים. המינים בתת-משפחת החוחיות מאכילות את גוזליהם על פרוקי רגליים באופן כמעט בלעדי, בעוד שאלה מתת-משפחת הפרושים מאכילים את גוזליהם בזרעים שעוכלו ונפלטים חזרה כמזון.^[6]

מחקר פילוגנטי מולקולרי שפורסם ב-2012 מצא שהירקונים אינם קשורים קשר הדוק לשאר בני הסוג פרוש זהוב (Carduelis), תחתיו הם סווגו בעבר.^[7] בהתאם לכך הם הוצבו מחדש בסוג Chloris שלא היה בשימוש, ושהוצג במקור על ידי חוקר הטבע הצרפתי ז'ורז' קיווייה בשנת 1800, עם הירקון כמין הטיפוסי לסוג.^[8][9][10]

תת-מינים

ישנם עשרה תת-מינים מובחנים כיום:^[9]

תמונה	שם	תפוצה
	C. c. harrisoni (פיליפ א. קליינסי, 1940)	בריטניה הגדולה (למעט צפון סקוטלנד) ואירלנד
	C. c. chloris (קארולוס ליניאוס, 1758)	צפון סקוטלנד, צפון ומרכז צרפת ונורווגיה, ומזרחה עד מערב סיביר; חורף בדרום אירופה
	C. c. muehlei (קארל פארוט, 1905)	סרביה ומונטנגרו עד מולדובה, בולגריה ויוון
	C. c. aurantiiventris (ז'אן-לואי קבאניס, 1851)	דרום ספרד ומזרחה דרך דרום אירופה עד מערב יוון
	C. c. madaraszi (ויקטור פון צ'וסי, 1911)	קורסיקה וסרדיניה
	C. c. vanmarli (Karel Voous, 1952)	צפון-מערב ספרד, פורטוגל וצפון-מערב מרוקו
	C. c. voousi (Roselaar, 1993)	מרכז מרוקו וצפון אלג'יריה
	C. c. chlorotica (שארל לוסיאן בונפרטה, 1850)	דרום-מרכז טורקיה דרומה דרך ישראל עד צפון-מזרח מצרים
	C. c. bilkevitchi (ניקולאי אלכסייביץ' זרודני, 1911)	דרום אוקראינה, הקווקז וצפון-מזרח טורקיה עד צפון איראן ודרום-מערב טורקמניסטן
	C. c. turkestanica (ניקולאי אלכסייביץ' זרודני, 1907)	דרום קזחסטן עד קירגיזסטן ומרכז טג'יקיסטן

אורכו של הירקון כ-14–15 ס"מ, מוטת כנפיו 24.5–27.5 ס"מ, ומשקלו 17.7–26.8 גרם. הירקון מזכיר את דרור הבית בצלליתו ובמימדיו, ולכן בתנאי ראייה קשים קל לבלבל ביניהם. בשונה מהדרור, צבע ניצויו של הירקון ירוק, עם פסים צהובים בכנפיים ובזנב. בלבוש החורף יש לזכר כיפה, עורף וחלקי גוף עליונים ירוקים-חומים. הגב התחתון והעל-שת ירוקים-צהובים. אברות הזנב שחומות, בסיס האברות החיצוניות צהוב. אברות היד שחומות ובסיסן צהוב עז. סוככות האוזן, צידי הצוואר וצידי הגוף אפרפרים-צהובים. הלחיים, הצוואר והחזה צהבהבים עם גוון ירקרק. הבטן אפרפרה-לבנה. בלבוש הקיץ הצבעים נעשים עזים יותר. לנקבה ולצעיר צבעים כשל הזכר אבל עם גוונים יותר חומים ועמומים (שגם הם הופכים באביב לעזים יותר). מקורו של הירקון חרוטי ומוצק, וצבעו לבנבן-ורדרד. צבע רגליו חום-ורדרד.

קולות

השירה הרכה של הירקון עליזה, אם כי היא לא תמיד מלודית. היא בעלת איכות צייצנית, זורמת עם זרם מתמיד של שריקות וטרילים שחוזרים על עצמם במהירות, מעין "ג'ופ-ג'ופ-ג'ופ-ג'ופ טואי-טואי-טואי צ'יצ'יצ'י ג'וררררר דורדורדור טווי טווי טווי ג'ואיט".^[11]

בית גידול

הירקון מאכלס מגוון רחב של בתי גידול באזורים בוריאליים, ממוזגים, ערבתיים וים תיכוניים; לרבות שולי יערות בשפלה, יערות נשירים ומעורבים, חורשות, מטעים, פרדסים, חצרות, משוכות, פארקים, שולי שטחים חקלאיים וגנים, כולל במרכזי פרברים וערים. במרכז אסיה הוא חובב נאות מדבר, קצוות מדבר, מדבריות למחצה, מרגלות גבעות ויערות הרריים נמוכים, כולל ערער. מחוץ לעונת הקינון הוא מצוי בבתי גידול דומים, אך בנוסף גם בשדות פתוחים, בביצות ולאורך קו החוף של חופים פתוחים.^[12]

קינון

עונת הקינון מתחילה בחצי השני של מרץ ונמשכת עד יוני, כשהגוזלים פורחים בתחילת מאי. איזורי הקינון המועדפים כוללים קצוות חורשים, גדרות חיות בשטחים חקלאיים, גינות, וצמחייה עבותה.^[13] הקן ממוקם על שיחים או עצים צפופי עלווה (בעיקר ברושים).^[14][15] הקן נבנה על-ידי הנקבה בליוויו של הזכר. התטולה כוללת 4–6 ביצים המוטלות במרווחים של יום, לרוב החל מיום או יומיים לאחר השלמת בניית הקן. צבע הביצים אפרפר-לבן, לבן-כחלחל או בז'; והן מנוקדות בכתמים ונקודות בצבע אדמדם או חום, בעיקר בצד הרחב של הביצה. גודל הביצים בממוצע הוא 20.0 מ"מ על 14.6 מ"מ, ומשקלן 2.17 גרם. הדגירה מבוצעת על-ידי הנקבה ונמשכת 13–14 ימים.^[16] בתקופה זו הזכר מאכיל את הנקבה. הגוזלים בוקעים מכוסים בפלומה עבה וארוכה בגוון לבן-אפור. שני ההורים משתתפים בהאכלת הגוזלים, אשר ניזונים מזחלי חרקים במהלך הימים הראשונים, ומאוחר יותר, על-ידי משחה צהבהבה מעוכלת למחצה העשויה לעיתים קרובות מזרעים. הם עוזבים את הקן כ-13 ימים לאחר מכן, אך בתחילה הם אינם מסוגלים לעוף. בדרך כלל, הם פורחים לגמרי 16–18 ימים לאחר הבקיעה. מין זה משלים שניים או שלושה מחזורי דגירה בשנה.^[14][15] באוסטרלאסיה עונת הקינון נמשכת מאוקטובר עד מרץ.^[17]

תזונה

הירקון ניזון ממגוון גדול של זרעים, פירות יער, פירות, ניצנים, פרחים וכמה פרוקי רגליים. הוא משחר אחר מזון בעצים ובשיחים, וגם על הקרקע.^[18]

זהו מין בעל תחום תפוצה נרחב ואוכלוסייה גדולה ויציבה, ולכן הIUCN סיווג אותו במצב שימור "ללא חשש" ברשימה האדומה שלו.^[12]

גודל האוכלוסייה המקננת באירופה הוערך בשנת 2015 בכ-21,600,000–33,100,000 זוגות, מה שמתרגם ל-43,200,000–66,100,000 פרטים בוגרים. אירופה מהווה כ-90% מטווח התפוצה הגלובלי של המין, כך שאומדן ראשוני של האוכלוסייה העולמית עומד על 48,000,000–74,000,000 פרטים בוגרים, אם כי נדרשים אישושים נוספים להערכה זו.^[12]

• ירקון, באתר ITIS (באנגלית)
• ירקון, באתר NCBI (באנגלית)
• ירקון, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• ירקון, באתר GBIF (באנגלית)

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ירקון
טקסונומיה בוויקימינים: Chloris chloris

• ירקון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• תצפיות, קטעי וידאו, תמונות וקולות של ירקון, באתר eBird
• הקלטות אודיו של ירקון, באתר xeno-canto