זפק
זֶפֶק הוא איבר פנימי, חלק ממערכת העיכול בגופם של בעלי חיים רבים, לרבות עופות, חרקים וחסרי חוליות. הזפק, הוא איבר דמוי צינור, בעל דפנות דקיקות, המשמש לאחסון מזון לפני עיכולו.
המילה היא מילה תלמודית. משערים שמקורה מיוונית: oisophagos – בית הבליעה. במקרא משמשת המילה מֻרְאָה.
הזפק בעופות
במערכת העיכול של עופות, הזפק הוא כיס שרירי מורחב המצוי בהמשך הוושט. הזפק משמש לאחסון מזון באופן זמני, בטרם עיכולו. לאחר שיהוי, המזון המאוחסן בזפק עובר אל קיבת הבלוטות (Proventriculus). לאחר תהליך העיכול בקיבת הבלוטות, המזון המעוכל עובר אל קיבת השרירים (Gizzard) ומשם אל המעיים. אצל חלק מהיונים, בעונת הרבייה הזפק מפריש מעין חֶלֶב המכונה "חלב יונים", שבו היונה מאכילה את גוזליה.
עופות דורסים ואוכלי נבלות, כגון נשרים, מאביסים את עצמם במזון כאשר הוא שופע, ואז ניתן לראות את הזפק שלהם בולט מבסיס הצוואר.
הזפק בהלכה
לפי ההלכה, הזפק הוא אחד מסימני הטהרה של העופות:
”סימני העוף לא נאמרו [מן התורה], אבל אמרו חכמים: כל עוף... שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף - טהור” (משנה, מסכת חולין ג,ו)
לגבי קרבן עולת העוף נאמר בתורה,[1] שיש להסיר לפני ההקרבה את המוראה - שהיא הזפק.[2]
הזפק בדבורים
דבורים יונקות צוף ואוגרות אותו בזפק שלהן. צוף פרחים עתיר בסוכרוז, ובזפק הדבורה אנזימים המסייעים בפירוק הסוכרוז לגלוקוז ולפרוקטוז. עם חזרת הדבורה לכוורת, היא מרוקנת את תכולת הזפק שלה החוצה לתוך תא צוף המיועד לשם כך, או לחלופין, מעבירה את תכולת הזפק שלה אל "פועלת" אחרת, לשם ייצור דבש ביערת דבש בכוורת.