לבוש מסורתי ביישוב הישן

בתקופה העות'מאנית

רבי יהודה החסיד עמד בראש קבוצה גדולה של כאלף עולים שהגיעו לארץ בשנת תס"א (1700). הוא נפטר ימים ספורים לאחר הגעתו. העולים לוו סכומי כסף גבוהים מהמוסלמים בעיר ולא הצליחו להשיבם. הנושים החשיבו כל יהודי אשכנזי כאחראי לפירעון החוב וכך נמנעה התיישבותם של אשכנזים בירושלים. מי שרצו בכל זאת לגור בעיר נאלצו להתחפש לספרדים, לאמץ את לשונם וללבוש את בגדיהם.^[1]

היהודים המזרחיים נהגו להתלבש ככלל בעלי האזרחות באימפריה העות'מאנית - קַפטָן פסים, ג'ובה וטורבן.אולם עם שינוי אפנת הלבוש באזור, החלו תושביה היהודים המזרחיים והערבים של ירושלים ללבוש בגדים אירופיים, ואילו היהודים האשכנזים שדבקו במסורת נותרו עם הלבוש המזרחי; בימים עברו היה מקובל בקרב האוכלוסייה החרדית שיהודי העולה לירושלים פושט את בגדיו הגלותיים, דהיינו האירופאים, ולובש את בגדי ירושלים. וכאשר היה זה רב מוכר, אף הייתה החלפת הבגדים נעשית בטקס לפני שערי העיר.^{[דרוש מקור]}

בשלהי המאה ה-19, הקימו עולים מהונגריה את שכונת בתי אונגרין, שנבנתה בירושלים, סמוך לשכונת מאה שערים. העולים היהודים החסידיים מהונגריה היו נתיני הקיסרות האוסטרו-הונגרית - מעצמה אירופאית רבת כוח באותם ימים - ובשל אזרחותם האוסטרית הזרה והסכמי הקפיטולציות, נמנעו בדרך כלל השלטונות העותמאניים, מושלים, שוטרים ונתינים רגילים, מלהתנכל להם. עולי הונגריה החסידים התבלטו באותה עת בכובעם הייחודי - מעין מגבעת רחבת שוליים.^{[דרוש מקור]} היהודים הירושלמים סברו שאותה מגבעת מגוננת על החסידים ההונגרים מפני צרות ונזקים, והחלו אף הם לחבוש אותה מתוך אמונה ותקווה שתגונן גם עליהם. לימים כונתה מגבעת זו 'מגבעת סופר' - על שמו של בית החרושת שייצר אותה. היא זכתה גם לכינוי 'מגבעת ירושלמית' בשל תפוצתה בעיר, ו'צלחת מעופפת', בשל צורתה רחבת השוליים. בני העדה הירושלמיות המשיכו בחבישתה, גם כהצהרת גאווה על מסורת זו שנמשכה דורי דורות.

במאה ה-19 החלו לייצר בישראל פרטי לבוש מסוימים ממערכת הלבוש הירושלמי, כמו הירמולקה (כיפת צמר, סרוגה בעבודת יד, שבתחילה היה גובהה כ-19 ס"מ וקוטרה כ-16 ס"מ)^{[דרוש מקור]}, או הקאפטן - קפוטה ירושלמית.

לאחר שהתקבל הלבוש אצל היהודים החסידיים, בני היישוב הישן החלו לייצרם במקומות שונים, בהתאם לדרישות ולמנהגים המתחדשים. המלבושים שהחלו ליצור בישראל ענו על דרישות הלבוש של קהל היעד החרדי בדייקנות, ולכן היו צרכנים רבים לקנייתם. בישראל, צריכתם הייתה נמוכה, כיוון שבידי מרבית קהל היעד כבר היו מצויים פריטי לבוש אלה.

בתחילה נעשה ייצור הבגדים בעבודת יד, ומאוחר יותר באמצעות מכונות. פריט הלבוש שיוצר דרך קבע בישראל היה השטריימל החסידי. עם התפתחות תעשיית השטריימלים, החלו גם ליצרו באירופה ובארצות הברית. כבעיירות, עקב מחירו היקר של השטריימל והעוני ששרר בירושלים, נהוג היה גם בירושלים להעביר שטריימל בירושה, מאב לבן.

כעבור שנים ארוכות של לבישת הביגוד הערבי בקרב יהודי אשכנז הירושלמים, קבעו רבי אלעזר מנדל בידרמן, האדמו"ר השלישי מלעלוב והראשון שכיהן כאדמו"ר בירושלים, כלבוש הירושלמי, המכונה ביידיש 'געלע קאפטן', 'גלימה צהובה'; כאביו וסבו, השתייך ר' מנדל ליישוב הישן, ואת הלבוש הנהוג בו ראה כלבוש הירושלמי. ברבות השנים הפך ביגוד זה ללבוש מוכר ומכובד בציבור החרדי, אותו לובשים אלפי חסידים וחרדים ירושלמיים.

ברבות הזמן, מטעמי נוחות, מסורת, מנהגים ובדלנות, השתנה הלבוש המקורי והוכנסו בו אי אילו שינויים.

החמרות הלבוש

עם השנים חלו תמורות מקצה לקצה בסגנון הלבוש הנהוג בארץ ובעולם, ובמקביל להן הותקנו החמרות רבניות בתנאי הלבוש החסידי. כתוצאה מכך, התבדלו והתבלטו החסידים בהופעה המזכירה את מראם של יהודי מזרח אירופה. בנוסף לשינויים שמקורם בתקנות המחמירות, שונו בגדי החסידים גם על מנת לשוות להם מראה נקי וצנוע.

שינויים בלבוש

שינוי ראשון בקאפטן היה קיצורו והחלפת כיוון פסיו. צבע הקאפטן אף הוא השתנה במעט, וגם הוספו לו פרטי לבוש שונים, כגון, המגבעת ההונגרית ירושלמית (מגבעת סופר) וגרביונים המבדילים בצבעיהם את הגברים הנשואים מן רווקים. תקנות חדשות גם חייבו לבישת סעדריה- וסט שנתפר מאותו בד של הבגד העליון.הסעדריה נלבשת כפשרה במחלוקת האם ללבוש את הטלית קטן מעל הבגד או מתחתיו כך יוצא שטלית קטן נלבשת מעל החולצה אך מתחת לווסט. מקור המילה סעדריה היא בערבית במילה صدريه ופירושה חזייה. בנוסף חויבו ללבוש גם מכנסי חצי, נעליים בסגנון חדש הנקראים ביידיש פערטיל שיך "נעליי רבע" נעלי הד, וחגורת גרטל.

חצר חסידות תולדות אהרן היא בין החסידויות היחידות שהלבוש החסידי הירושלמי נחשב אצלן לתקנה בספר תקנות החסידות.
טקס ייחודי לחסידות תולדות אהרן מתקיים בל"ג בעומר אשר במהלכו, לפני שהאדמו"ר מתחיל להדליק את המדורה, הוא מעביר בפני כל חסידיו גיליון נייר עליו חתומות כל נשות הקהילה ובו הן מתחייבות להמשיך ולקיים את תקנות הלבוש גם בשנה הבאה. למעמד זה, קודם מעמד חתימת הגברים על גיליון נייר בפני האדמו"ר, בו הם מתחייבים לקיים את תקנות החסידות ואת תקנותיו של הספר שומר אמונים.

קבוצות נוספות שמושרש בהן מנהג הלבוש של היישוב הישן: חסידות תולדות אברהם יצחק | חסידות משכנות הרועים | חסידות שומרי אמונים | חסידות דושינסקיא | קהל עדת ירושלים | קהל חסידי ירושלים | פלג "השול" של חסידי ברסלב | חסידות לעלוב | חסידות פינסק-קרלין | חסידות קרלין סטולין | נטורי קרתא מכל הקבוצות האלו רק בתולדות אהרן ותולדות אברהם יצחק נוהגים עד היום ללבוש ביום חול את הקאפטן לעומת הקבוצות האחרות שבהן לובשים את הקאפטן רק בשבתות וחגים, ובימות החול לובשים בגד שנקרא "חלאט" הדומה לחליפה החסידית אך עם גארטל קבוע קשור על החליפה צווארון מעוגל.

ישנם סממנים בלבוש שמבדילים בין רווקים לנשואים, סממנים אלו ניתן למצוא בפרטי הלבוש של ימות החול ובפרטי הלבוש של שבתות וחגים.
הסממן המובהק ביותר של ימות החול מצוי בבגד העליון - גברים רווקים לובשים חלאט שחור ואילו נשואים לובשים קאפטן ירושלמי, הארוג פסים אפורים ושחורים.^[2] בלבוש ימות הקודש החגיגי מצוי סממן יחיד המבדיל בין הרווקים והנשואים והוא צבע הגרביים. ברוב חצרות החסידות, צבע גרביי הרווקים שחור כבכל ימות השנה ואילו זה של הנשואים לבן. אדמו"רים ורבנים נוהגים ללבוש מעל הלבוש קפוטה שחורה מבהיקה. הדבר נועד כדי להבדילם מהחסידים הפשוטים ולהבליט את חשיבותם וייחוסם.

קאפטן

מערכת הלבוש של נכבדי הערבים, כשל רבים מתושבי אימפריה העות'מאנית, כללה את הדגם המקורי של מעיל הקאפטאן - מעיל פסים, בהיר בדרך כלל, וארוך. הקפטאן נקרא בערבית: قُفْطَان (קֻפְטַאן), בטורקית: kaftan, ובפרסית, שהיא כנראה מקור השם: خفتان (ח'פתאן).^[3] שמו ביידיש, כשגור בפי אנשי היישוב הישן האשכנזים, היה געלע קאפטן.

"'קאפטן ירושלמי" - מכונה גם "כתונת פסים", או "געלע קאפטן" (בתרגום מיידיש לעברית: קאפטן צהוב).

הוא סוג של מעיל ארוך השייך לסוגי המעילים הנקראים קפוטה, הוא אחד פריטי הלבוש היותר מוכרים בקבוצת פרטי הלבוש של חסידי ירושלים והוא אחד פרטי הלבוש המסמלים צורת לבוש זו.

אנשי היישוב הישן בירושלים, הלובשים קאפטן ירושלמי, נוהגים לקרוא לו "קאפטן" - קיצור, ללא תוספת. (להבדיל מה"עס חלאט" שהוא הכינוי הירושלמי לבעקיטשע ותרגומו: "בגד לארוחות").

מבנה הקאפטן

מבנה הקאפטן נקבע על ידי רבי אלעזר מנדל מלעלוב, על גזרה זו מקפידים עד היום כדי לא לשנות בה מאומה. בגזרה ישנם כמה מוטיבים יהודיים:

1. היא מורכבת מ-26 חלקי בד, כגימטריא של שם ה'.
2. הצווארון בצד ימין ארוך יותר (עד שולי הבגד) מצד שמאל (עד המותן), כמו הרצועות של התפילין של ראש.
3. קצה השרוול מתקפל כלפי חוץ, וחתוך בצורת משולש מעל התפר שמחבר את השרוול לאורך, כך שנוצר צורת האות שין.
4. קדמת הבגד ואחוריו הם מחלק אחד ואינם שני חלקים שמתחברים בכתף, דוגמת טלית קטן שהוא חלק אחד.
5. הדוגמה (ה"פסים"), הם לאורך הבגד, אך בשרוולים הם לרוחבו, כדוגמת רצועות התפילין של ראש לאורך, ושל יד לרוחב.

גארטל

ערך מורחב – גרטל

הגארטל היא חגורת בד רחבה. מקורה במנהג לענוד "אזור";^[4] כלומר חגורה כלשהי, שתפריד בין פלג הגוף העליון לתחתון בעת תפילה.^[5]

ולפיכך יש החוגרים בעת תפילה חגורה דקה נוספת על גבי הגארטל. בספר "משנה ברורה" נאמר שחגירת גארטל היא "דרך חסידות" וספר פסקי תשובות מסביר: "כדרך הגיבורים והרצים לשנס מותניהם כשרוצים להתגבר".

אבנט

ערך מורחב – אבנט (חסידי ירושלמי)

אבנט הוא מין סוג של גארטל הנלבש על ידי החסידים הנוטלים את לבושו המסורתי של היישוב הישן, את האבנט לובשים חסידים הנמנים עם היישוב הישן אך ורק כשהם לבושים בבגדים של שבת ויום טוב.
גובהו של האבנט הוא 18 סנטימטר, הוא מן סוג של גארטל המייחד את חסידי ירושלים מכלל החסידים.

ג'ובה

ערך מורחב – ג'ובה חסידית

ג'ובה (בערבית: جبة) - כפי רוב המלבושים החסידים ירושלמים שרובם מתבססים על מנהגי הערבים.

ג'ובה או גֻ'בָּה, הוא מעיל חום עליון, שכמוהו לבשו הגברים הפולנים מכל שכבות החברה החל מסוף המאה ה-16.כיום אינו נלבש על ידי חסידי חצרות פולין אלא על ידי חסידים בחצרות ירושלמיות. הוא נהוג ללבישה אצל כל חצרות ירושלים, ונחשב לבגד מפואר ומהודר; מחירו גבוה. הוא פריט לבוש גם בחסידויות ובקבוצות שאמצו פריטים מהלבוש החסידי ירושלמי.

בתחילה לא הייתה שום התייחסות ללבושי הנשים ולא נקבעו תקנות בעניין זה ולכן כל אישה התלבשה לפי הנהוג במדינת מוצאה. בשלב מאוחר יותר החלו להיקבע כללי לבוש מחמירים לנשים.^{[דרושה הבהרה]} צורת הלבוש של הנשים נקבעה אך ורק מענייני צניעות, בעוד אצל הגברים היו צורות הלבוש כסמן להתבדלות מן הגויים וכשמירה על המסורת.

הנשים חויבו ללבוש לבוש צנוע יותר משאר נשות החסידים (הלא ירושלמיים). הן מחויבות לשמור על התקנות ולגרוב גרביון שחור עבה בכל ימות השנה, ולחבוש מטפחת ראש הדוקה שחורה, המכונה: "יאזמה", גם כן בכל ימות השנה, מקורה בנשות היהודים הספרדים והמזרחיים, ועל פי הנהוג באימפריה העות'מאנית במאה ה-18.^{[דרוש מקור]}

מהתקנות

הרב אהרן ראטה, מייסד חבורת שומר אמונים ומחבר הספר "שומר אמונים" בו הוא קבע תקנות שונות המתייחסות לנושאים שונים הנוגעים במנהגים, מסורת והשקפת עולם כללית, ובהם גם צורות הלבוש. בפרק העוסק בלבוש החסידי מתייחס ר' ראטה אך ורק ללבוש האישה. בניגוד לתקנות לבוש הגברים המנומקות במנהגים ובמסורת, תקנות לבוש הנשים מקורן בטעמי צניעות בלבד. ציטוט מן הספר שומר אמונים המתייחס ללבוש האישה:

”אל תלכו עם הגויים ואל תראו אותם כמשלכם, לכו בדרככם ללא להתערב עם צורות חיי העמים הזרים, הס מלהזכירם!”. ”וכל אישה שתלך בגרביניים דקים או כפולים בצבעים שאינם צבעוניים לעובר ושב שלא ייראה בשרן בצורה ובדרך כל שהוא”. ”הזהרו מפיתויי העולם שבחוץ, אתן ובנותיכן”.

לילדי החסידים אין תקנות הכתובות בספר שומר אמונים שקבע האדמו"ר הזקן, אולם הן ידועות לכל החסידים. לדוגמה, כל לבושי הילדות המוכתבות כנורמה, מיועדות לבנות אשר טרם הגיעו אל גיל מצווה. לבושן של הבנות מעל גיל מצווה (נערות) ושל נשים נשואות כמעט זהה. ההבדל המהותי בין הנערות לבין הנשים הנשואות הוא בכך שלנשים הנשואות תקנוני צניעות כתובים בספר תקנות החסידות.

לדוגמה נורמה בחסידות תולדות אהרן היא שכל הבנות אשר טרם חגגו גיל מצוות קולעות את צמותיהן, המכונות ביידיש: צעפאלא'ך. מנהג זה, לפי תפיסת הקהילה, מסמל חן יהודי נשי.

לבוש בימי חול ומועד

שבת וחג	קאפטן	געלע קאפטן - גלימה צהובה ביידיש. קאפטן זהוב זה נלבש בימות הקודש.
שבת וחג	ג'ובה	ג'ובה הוא פריט לבוש בימות הקודש הנלבש לשם הידור.
שבת וחג	גארטל	גארטל זהו פריט לבוש לימות הקודש. בתמונה זהו גארטל צר.
שבת וחג	אבנט	אבנט לבן מפוספס (לעיתים חלק) רחב שוליים הוא פריט לבוש של ימות הקודש.
שבת וחג	גרביון לבן	גרב לבן הוא פריט לבוש לימות הקודש אותו גורבים הנשואים כדי להבדילם מן הרווקים.
שבת וחג	סעדריה	סעדריה מן חולצה לבנה מכופתרת הנלבשת גם בימות החול תחת הקאפטן.
שבת וחג	ירמולקה	ירמולקה היא כיפה לבנה סרוגה עם פונפון במרכזה, חובשים אותה גם בימות החול.
שבת וחג	מכנס גומי	מכנס (גומי) נלבש בדרך כלל על ידי חסידי הקהילה (חסידות ברסלב); הוא נחשב לסמן מודרני. לובשים אותו גם בימות החול.
שבת וחג	גרביון שחור	גרב שחור נלבש גם בימות החול אך בשבת ומועד הוא נלבש על ידי הילדים והבחורים הרווקים.
שבת וחג	שטריימעל	שטריימל מן כובע פרווה חסידי הנחבש בשבת ומועד (למעט מחסידי חב"ד) הוא נחבש על ידי כל החסידים ואף על ידי חרדים אדוקים.
שבת וחג	לבוש ילדים	לבוש ילדים בשבת ומועד כולל וסט שחור, גרביון לבן/שחור ונעליים מבריקות.
ימי חול	לבוש ילדים	לבוש ילדים בימות החול כולל חולצת פולו, כיפת ירמולקה ומכנס שחור או חום.
ימי חול	כובע סופר	כובע סופר נחבש בימות החול ושוליו רחבים. נחבש על ידי החסידים מעל גיל מצוות.
ימי חול	קאפטן חול	קאפטן חול נלבש בימות החול והוא הסמן היחידי בימות החול המבדיל בין הנשואים לבין הרווקים שכן הרווקים לובשים קפוטה שחורה.
שבת וחול	ציצית	ציצית העשויה צמר
שבת	נעליים שחורות	נעליים שחורות מבריקות בעלות אבזמים

לבוש ילדים בימי חול ומועד

לבוש נשים בימי חול ומועד

חול	יאזמה	מטפחת ראש הדוקה בצבע שחור. המטפחת מכסה את כל הראש והעורף
חול/שבת	גרביון שחור	חובה לגרוב גרביון שחור, (פשוט או עבה)
חול/שבת	חצאית או שמלה	בגדים שגזרתם צנועה, שמלות וחצאיות לא צמודות ולא ססגוניות או בצבעים עזים
קודש	גרביון לבן	בראש השנה וביום הכיפורים גורבות בנות הקהילה גרביון לבן
קודש	יאזמה לבנה	יאזמה הנחבשת בשבתות על ידי יוצאי הונגריה

לבוש ילדות בימי חול ומועד

• לבוש חרדי