עני ועשיר ורשע באין לדין הוא סיפור מסגרת בדבר מצוות תלמוד תורה המובא בתלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ה, עמוד ב', ובו משולבות שלוש אגדות עצמאיות עם מוסר השכל משותף: הכל חייבים בתלמוד תורה, גם כאשר קשיי החיים מפריעים לכך.
להלן מסגרת האגדה בלשון הברייתא המובאת בתלמוד:
בסוף כל חלק משלושת חלקי סיפור מסגרת זה מופיעה אגדה הממחישה את מאפייניו של גיבור חלק זה: אגדת הלל לומד תורה להמחשת עוניו של הלל ודבקותו בתלמוד תורה למרות עוניו, אגדה על עושרו של רבי אלעזר בן חרסום ודבקותו בתלמוד תורה תוך הזנחת נכסיו, ותמצית סיפור יוסף ואשת פוטיפר להמחשת צדיקותו של יוסף (ללא התייחסות לתלמוד תורה).
הרב ד"ר שרגא בר־און אמר על מסגרת זו כי "מבלי לפרט את הסיפורים על אודות גיבורי התרבות מעבירה מסר ברור וחד משמעי שביום הדין לא יוכל אדם לפטור את עצמו מן הדין על כך שלא למד תורה".[2] להערכת בר־און, שילוב שלוש האגדות בסיפור המסגרת, ואף כל אחת מהאגדות עצמן, הם יצירה רב-דורית שהתפתחה בהדרגה, כשכל דור הוסיף רובד התואם את מטרותיו הדידקטיות, וכתוצאה מכך, הסיפור השלם "מחד, הוא משמר את החשיבות היתירה של ערך תלמוד התורה ומאידך הוא מורה על גבולותיו של ערך זה באמצעות הצבת מראה המבקרת את הניתוק בין התורה לחיים. סיפורי המופת הופכים לסיפורי מחאה המורים מתי יש לחדול מן העיסוק בתורה ולהפנות לטיפול באתגרי החיים הממשיים שמחוץ לבית המדרש."[2]
הרב יונתן פיינטוך מציין את חריגותו של סיפור יוסף באגדה שלפנינו: "קריאת האגדה ללא סיפורו החריג של יוסף חלקה ביותר: העני והעשיר הם הפכים מושלמים, שני קטבים על ציר אחד, וממילא הם יוצרים יחד מבנה הרמוני ושלם בעל מסר פשוט: כל הקשור בנכסים חומריים בעולם הזה, ריבויים או מיעוטם, אינו אמור למנוע אדם מלעסוק בתורה. הרשע בעל היצר וניסיונותיו, לעומתם, שייכים לציר אחר, ובמידה מסוימת מהווים בהקשר הנוכחי 'מין בשאינו מינו'."[3]
באבות דרבי נתן חיוב העניים בדין על שלא עסקו בלימוד תורה מיוחס לרבי עקיבא.[4]
הרב פיינטוך דן בשאלת הקשר בין ברייתא זו ובין הפרק השלישי של מסכת יומא, העוסק בעבודת הכהנים בבית המקדש, שבו היא משולבת. תחילה הוא מציג קשר אסוציאטיבי: לפני הברייתא, שאחד מגיבוריה הוא רבי אלעזר בן חרסום, מוזכר בגד הכהונה היקר שהכינה לו אמו. הוא מציע (ושולל) זיקה מהותית: "אמנם נושא האגדה, דינם של יהודים מסוגים שונים, יכול להתקשר באופן כללי ליום הכיפורים, שהוא אחד מימי הדין אשר בהם אדם נידון על מעשיו ומנסה לכפר עליהם. ברם, אם אכן זהו ההקשר, היינו מצפים לפגוש אגדה זו דווקא בפרק השמיני במסכת, סמוך למשניות העוסקות בתשובה ובכפרה, ולא בלב הפרק השלישי, שעוסק בתחילתו של סדר העבודה."[3]
הרב פיינטוך מוצא זיקה בין סיפור יוסף (שכאמור לעיל, נראה כחריג יחסית לכל יתר הברייתא) ובין הפרק במסכת יומא. המשנה שבתחילת הפרק[5] מספרת שלכהן הגדול היו שתי חליפות של בגדי לבן, אחת לשחר ואחת לבין הערביים, ואילו בברייתא מסופר על יוסף: "בכל יום ויום הייתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית." בשילוב שלו האגדות בפרק שבמסכת יומא רואה הרב פיינטוך ביקורת מרומזת על מעמד הכהנים והעדפת החכמים על פני הכהנים. הוא מציין, למשל, על האזכור הכפול של רבי אלעזר בן חרסום: "האגדה מעמידה מול ר' אלעזר בן חרסום 'הכהן' הגדול' את ר' אלעזר בן חרסום 'העוסק בתורה'. העובדה שמדובר באותו אדם מבליטה את הניגוד בין הדמויות."[6]