אדם קלר

קלר נולד למשפחה של ניצולי שואה ב-17 בדצמבר 1955 בתל אביב, שם גם גדל. אמו חוה קלר הייתה חברה בארגון ההגנה ויחד עם אביו יעקב הייתה ממקימי קיבוץ סער, בנוסף הייתה ממייסדות נשים בשחור, גוש שלום ונשים למען אסירות פוליטיות^[1]. כבר בגיל 13 החל להתעניין בפוליטיקה, ובגיל 15 השתתף בהפגנות נגד הכיבוש בשטחים ובעד חזרה לגבולות 1967.

שירת בצה"ל בתפקיד מנהלתי בחיל שריון. בשנת 1984 נידון לחודש מאסר בכלא 4 לאחר שסירב לשרת בלבנון לאחר מלחמת לבנון הראשונה^[2].

קלר למד היסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ועבד כמתרגם ופובליציסט.

מתגורר בחולון. לקלר בן, אורי יעקבי, שנמנע מגיוס משיקולי פציפיזם^[3].

קלר החל את פעילותו הפוליטית במפלגת מחנה של"י ("שלום לישראל, שוויון לישראל") בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20^[4]. ב-1978 הביע תמיכה במכתב הקצינים, שקרא לראש הממשלה מנחם בגין שיחתור לשלום עם מצרים ויעדיף את השגת השלום על פני רעיון ארץ ישראל השלמה^[5]. אחר כך היה פעיל בתנועת "יש גבול", וישב מספר פעמים במאסר על סירוב לשרת במילואים בלבנון ובשטחי יהודה ושומרון. משנת 1983 הוא עורך עלון דו-חודשי בשם "ישראל אחרת" המוקדש לנושא תהליך השלום הישראלי-פלסטיני.

אחרי פירוק מפלגת מחנה של"י ב-1983 הצטרף לרשימה המתקדמת לשלום ושימש כדובר המפלגה^[6].ב-6 בנובמבר 1986 השתתף ב"משלחת השלום" שנפגשה ברומניה עם אנשי אש"ף^[7], ועקב כך נחקר באשמת הפרה של "חוק המפגשים", שנכנס לתוקף ב-5 באוגוסט 1986 ואסר על מגע בין ישראלים לבין נציגים של אש"ף, אך לא הועמד לדין^[8].

בחודשים אפריל ומאי 1988 שירת קלר במילואים וכתב על 117 טנקים וכלי רכב צבאיים אחרים גרפיטי עם הכיתוב "חיילי צה"ל מסרבים לשרת בשטחים הכבושים." כמו כן הדביק מדבקות "די לכיבוש" על עמודי חשמל במחנה הצבאי ועל דלת שירותי הקצינים. על מעשים אלו הורשע ב"סרבנות והפצת תעמולה הפוגעת במשמעת הצבאית" ונידון לשלושה חודשי מאסר^[9]. בפברואר 1990, שירת שוב במילואים וסירב ללבוש את מדי צה"ל, הוא נעצר והולבש בכוח במדי צבא^[10], הוחזק בכלא 6 ופתח בשביתת רעב^[11]. קלר רואיין על ידי קב"ן, ששאל אותו מה היו המניעים למעשיו. הוא ענה שהאנשים בהיסטוריה שלחמו למען זכויות האדם הניעו אותו. הקב"ן שאל: "אפשר לומר שאתה שומע את קול ההיסטוריה?" ושחרר אותו מהשירות הצבאי^[12]. קלר קיבל פרופיל 21 אך הוחזק במאסר עד סיום תקופת העונש שהוטל עליו^[13].

באפריל 2004 היה חבר במשלחת "גוש שלום" שביקרה את מנהיג הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת במוקטעה, במחאה על הפרסומים לפיהם אריאל שרון איים על חייו^[14].

בשנת 2010 הביע תמיכה פומבית במשט המרמרה. ב-2012 ארגן הפגנת תמיכה בפליטים ומבקשי מקלט מאפריקה^[15].

בריאיון משנת 2015 אמר על הסכמי אוסלו: "הן הישראלים והן הפלסטינים מאמינים שהשלום הוא משהו שהם ניסו אבל הוא נכשל, ותמיד הצד השני אשם בכישלון. הישראלים אומרים "השתדלנו מאוד לעשות שלום עם הפלסטינים, היינו מוכנים לוויתורים עצומים, אבל הפלסטינים המשיכו לתקוף אותנו. זה אומר שהם לא רוצים שלום, הם רוצים להרוג אותנו ולקחת את האדמה שלנו." הפלסטינים אומרים "השתדלנו מאוד לעשות שלום עם הישראלים, היינו מוכנים לוויתורים עצומים, אבל הישראלים ממשיכים עם הכיבוש, וממשיכים לדכא אותנו ולבנות התנחלויות. זה אומר שהם לא רוצים שלום, הם רוצים להרוג אותנו ולקחת את האדמה שלנו." שני הצדדים צודקים במידה מסוימת - אם מגדירים את תהליך אוסלו כפי שיושם בפועל על ידי מנהיגים פוליטיים כ"שלום", אז ה"שלום" הזה אכן נוסה ונכשל. אני מקווה ומאמין שהכישלון הזה לא אומר שהשלום נועד להיכשל באופן בלתי הפיך, אלא שעלינו ללמוד מהטעויות שנעשו במהלך הסכמי אוסלו"^[16].

בשנת 1987 הוציא קלר ספר עיון באנגלית על הסכסוך הישראלי-פלסטיני:

• Terrible days: Social divisions and political paradoxes in Israel (ימים נוראים: שסעים חברתיים ופרדוקסים פוליטיים בישראל).

• "ארץ משוגעת", הבלוג האישי של אדם קלר
• אדם קלר, הזכות לחרם, באתר הארץ, 18 בפברואר 2011