ערב אל-עראמשה

בשנים הראשונות נקרא הכפר "מזרעה".^[3] זהו שם נפוץ בערבית לחווה או לציון אתר חקלאי, זמני או קבוע. השמות ג'ורדיה, ג'וריידה, וג'ורדיח מתייחסים למקומות קרובים מאוד, וייתכן שאף לאותו מקום. עם השנים שונה שם הכפר לשם השבט, "ערב אל-עראמשה".

בני השבט הבדואי ערב אל-עראמשה התגוררו באזור מבודד שבו נמצא כיום גבול ישראל–לבנון. האזור היה מחובר בשבילים נסתרים אל אזורים אחרים וכמעט לא הגיעו אליו אנשי שלטון. ביוני 1938 פשטו פלוגות הלילה של אורד וינגייט על הכפר ג'ורדיה שבו שהתה כנופיה וחיסלו שניים מהם. בעקבות זאת כרתו אנשי השבט ברית שלום עם שכניהם בחניתה.^[4] יהודי הסביבה, בהם דב ירמיה שהיה מוכתר חניתה והאזור, יצרו קשרי ידידות עם בני השבט,^[5] שבעקבותם נמנעו מהשתתפות בקרבות נגד היהודים.^[6][7]

לאחר מלחמת העצמאות נמצאו כ-400 מבני השבט בישראל.^[8] הם התפרסו בין הכפרים חירבת אדמית, הנמצאת צפונית לקיבוץ אדמית, ג'וריידה, הנמצאת על הגבול עם לבנון וחלקה בתחום לבנון, וא-נווקיר הנמצאת ביניהם. בני השבט לא נתפקדו ברישום התושבים תש"ט וקיבלו תעודות זהות ישראליות רק ארבע שנים לאחר מכן.^[7] בעשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל ניהלו בני השבט את חייהם בהתעלם מהשלטון הישראלי ועיקר קשריהם היו עם אחיהם בלבנון.^[9] נטען שהם עסקו הרבה בהברחות^[8] ושילמו מיסים לממשלת לבנון.^[10] האזור נקבע בשנת 1954 כשטח צבאי סגור שהכניסה אליו מותרת רק באישור הרמטכ"ל.^[11]

בפברואר 1955 נפצע בן השבט, לטענתו מיריות מעבר לגבול לבנון.^[12] במרס 1956 שוב נורה אחד מבני השבט. בתחילה סברו שהיורים הגיעו מלבנון, אך בעקבות חקירה משטרתית נעצרו מספר אנשים מבני השבט בישראל.^[13] ביוני 1956 פוצצו מפגעים מלבנון שלושה בתים של בני השבט בישראל. בעיתונות פורסם שהפיצוצים היו תוצאה של סכסוך תוך שבטי בין הפלג הישראלי לפלג הלבנוני.^[14] בתחילת אוגוסט 1956 דווח על עזיבה של 70 מבני השבט ללבנון, כהמשך של גל עזיבה שבו כבר עזבו קודם לכן כ-100 מבני השבט.^[15][16]

בני השבט התפרנסו מגידול טבק ומרעה. בשנת 1957, בעקבות סלילת כביש 8993, נפתח הקשר של בני השבט עם היישובים האחרים בסביבה ואנשי השבט החלו למכור שם את הזבל האורגני של המקנה שלהם.^[17] בנוסף, יצאו רבים מאנשי השבט לעבוד בעבודה שכירה בסביבה.

בשנת 1959 הצביעו בני השבט לראשונה בבחירות לכנסת.^[16]

היישוב הוקם כיישוב קבע לישראלים מהשבט הבדואי ערב אל-עראמשה, לאחר סלילת כביש הגישה לאדמית^[18] בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20^[19]. השלטונות הפקיעו את הבתים הישנים של התושבים והעבירו אותם לבתים חדשים ביישוב החדש.^[20][21][22] העברת בני השבט ליישוב נמשכה לאורך שנות ה-60.^[23]

בשנת 1962 נעצרו מספר מבני השבט כחשודים בריגול.^[24][25] מעצרים נוספים התבצעו בשנת 1972.^[26]

בתחילת 1963 צורפה ערב אל-עראמשה למועצה אזורית סולם צור.^[27] באוקטובר 1963 הוסרו רבות מההגבלות של הממשל הצבאי על ערביי ישראל ברחבי הארץ, אך ההגבלות נותרו בעינן בכפר, שנחשב למרוחק ממרכזי האוכלוסייה הערביים ועל כן דורש פיקוח מיוחד.^[28]

בשנת 1965 נתקלו רועי עיזים מהיישוב בנמר והרגו אותו.^[29] היה זה הנמר האנטולי האחרון בארץ ישראל.

מאז תקופת מלחמת לבנון הראשונה החל הכפר להתפתח. התושבים משרתים בצה"ל וחלקם בעלי מקצועות חופשיים. נבנו בתי אבן ונעשתה השקעה מרובה בתשתיות הכפר.

בשנת 1993 היו בכפר כאלף תושבים.^[30] הכפר היה מפוזר על שלוש גבעות: ג'ורדיח, נואקיר ועראמשה. בשנים האחרונות עברו המשפחות להתגורר בגרעין המרכזי של הכפר. מספר משפחות נותרו בג'ורדיח, שם נמצאת נקודת תצפית על דרום לבנון.

ב־5 באוגוסט 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, הופגז היישוב במטח רקטות קטיושה וכתוצאה מכך נהרגו בו שלוש נשים בנות אותה משפחה.^[31]

ב-17 באפריל 2024, כחלק מתקיפות חזבאללה על הצפון בעת מלחמת חרבות ברזל, נפגעו במבנה המרכז הקהילתי ביישוב 13 לוחמי צה"ל של חטיבה 6, שני חברי כיתת כוננות, ושלושה אזרחים. התקיפה נעשתה בשילוב טיל נ"ט, רקטות ושני כטב"מים מתאבדים, וחזבאללה קיבל עליה אחריות. לא הופעלה התרעת חדירה של כלי טיס עוין.^[32][33]

ב-21 באפריל 2024, התיר דובר צה"ל לפרסום כי רס"ן (מיל') דור זימל סגן מפקד פלוגה מחטיבת עציוני, מת מפצעיו לאחר שנפצע באורח קשה כתוצאה מתקיפת הכטב"ם ב-17 לאפריל.^[34]

• 
  גבעת ג'ורדיח בערב אל-עראמשה על גבול לבנון
• 
  כביש ביישוב סמוך לגבול עם לבנון

• אמנון גופר: חמש דקות מהצימר, הוצאת עם עובד, 2012

מדיה וקבצים בנושא ערב אל-עראמשה בוויקישיתוף

• אביעד טל, ביקור בכפר שחציו האחד נמצא בישראל וחציו השני בלבנון, באתר הארץ, 28 ביוני 2018