אינטונציה (בלשנות)

אִינְטוֹנַצְיָה (בעברית: הַנְגָּנָה^[1]) היא שינוי גובה הצליל בזמן הגיית משפט או צירוף תחבירי, על פי תבנית הנגנה, הנושאת משמעות תחבירית-פרוזודית-פרגמטית: שאלה, חיווי סופי (כלומר שהדובר סיים את דבריו), חיווי המשכי (כלומר שהדובר צפוי להמשיך), בקשה, גערה וכיוצא באלה.

אינטונציה שונה מטון בשפה טונאלית (למשל השפות הסיניות או סַנְגּוֹ): טון הוא שינוי בגובה הצליל לאורך תנועה, הברה או מילה, והוא נחשב פונמה, כלומר עשוי לשנות את משמעות המילה. בניגוד לטון, אינטונציה היא שינוי גובה הצליל לאורך אתר תחבירי, בדרך כלל רחב יותר, כמו משפט או צירוף תחבירי, ולא לאורך פונמה או הברה.

כשמדובר בשפת סימנים, המונח אינטונציה מתייחס לתנועות ולהבעות הפנים שמבצע הדובר, וממלאות את תפקידה של האינטונציה בשפות מדוברות, כלומר קובעות שהמשפט שסומן כולל את המאפיינים הפרגמטיים-פרוזודיים שצוינו לעיל.