אלופון

בפונולוגיה, אָלוֹפוֹן (לפי הצעת האקדמיה ללשון העברית: גוֹן הֶגְיָן^[1]) הוא אחד ממספר צלילי-דיבור אפשריים שמשמשים להגיית פונמה אחת בשפה מסוימת. המונח בא מיוונית: ἄλλος – אחר ו-φωνή – קול, צליל. המונח נטבע על ידי הבלשן האמריקאי בנג'מין לי וורף.^[2]

למשל, בעברית אין הבדל בין ר' המבוצעת בקדמת הפה לבין ר' אחורית ושתיהן מייצגות את אותה הפונמה, כלומר, שתיהן אלופונים של אותה פונמה. לעומת זאת, בערבית אלה שתי פונמות שונות (ر, غ), וניתן למצוא זוגות מינימליים של מילים המבחינים ביניהן.

האלופון המסוים שנבחר במקרה מסוים הוא לרוב צפוי וניתן לניבוי מתוך ההקשר הפונמי. אלופונים כאלה מכונים אלופונים מותנים או וריאנטים תלויי-מיקום (positional variants). אבל קיימים גם אלופונים שאינם מותנים בסביבה הפונטית (אלא, למשל, במבטאו של הדובר), והם מכונים וריאנטים חופשיים. לדוגמה, יש המבטאים את הר' העברית כעיצור מכתשי, מקיש, כדוגמת הר' בשפה הספרדית, ויש המבטאים אותה כעיצור ענבלי, חוכך, קולי, כדוגמת הר' הצרפתית.