אל-חאפז

אל-חאפז ירש את הח'ליפות מבן דודו מנסור אבו עלי, הידוע יותר בשמו אל-אמיר, אל-אמיר לא השאיר אחריו יורש חוקי ולאחר שנרצח ב-1130 תפס אל-חאפז את השלטון. ירושת השלטון לא עברה בלא התנגדות: קבוצה איסמאעילית מתומכי אל-מֻסְתַעלי אביו של אל-אמיר, שכינתה את עצמה מעתה מוסתעליה, הפיצה את האמונה כי אל-אמיר הותיר אחריו בן, בשם טַיַב אבי אל-קאסִם (אנ') שנעלם מעיני האנשים, אולם צאצאיו הם האימאמים האמיתיים של האיסמאעיליה. קבוצה זו לא הכירה באל-חאפז כח'ליפה.

בח'ליפות הפאטמית כמו גם בזו העבאסית, איבדו הח'ליפים את כוחם הפוליטי, והפכו לבובות הנשלטות בידי אנשי משמר הארמון שלהם^[1]. הח'ליפים שלא הסכינו ולא הסכימו למצב זה, פעלו לשנותו בכל דרך אפשרית, כולל רצח וניסיונות רצח. כך הואשם אל-חאפז בידי מתנגדיו באחריות לרצח הוזיר הגדול אל-אפדל שאהנשאה בעיד אל אדחא של שנת 1121. אל-אפדל היה דמות אהודה במצרים, ורציחתו העיבה על השלטון כבר בשנותיו האחרונות של אל-אמיר. האחריות לרצח הוטלה על החשישיון, אולם רבים סירבו לקבל את ההאשמה וראו בה אמצעי של השלטון להתחמק מאחריות לרצח^[2].

גם לאחר עלותו לשלטון המשיך אל-חאפז בנסיונותיו לשלוט במצרים, את תקופתו סיכם יהושע פראוור במילים אלו:

הח'ליף אל-חאפז ניסה לשלוט זמן מה בעזרת וזירים, אולם רק אחד מהם שבק חיים בדרך הטבע, יאנס הארמני הורעל על ידי אדונו החשדן. מינוי בניו של הח'ליף לווזירים נגמר במותו של האחד, ברצח השני על ידי אחיו, והרעלת האחרון בפקודת האב. לא טוב מזה היה גורלו של הווזיר הנוצרי, הארמני בהראם... בנצלו את המתיחות הדתית עלה לשלטון רדואן... רדואן לא הסתפק בוזירות גרידא אלא נטל לעצמו את התואר מלך... בשנת 1139 הוכה רדואן במצרים... במשך עשר שנים אלו שלט אל-חאפז בעצמו.

— יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בא"י, כרך א', עמוד 309–310

לאחר מותו, עלה על כיסא הח'ליפות בנו בן השבע עשרה א-זאפר. באפריל 1154 הוא נרצח, ועמו נהרגו גם יתר אחיו.