בעלי דם קר

"בעלי דם קר" הוא מונח מיושן ומטעה. המונח הנכון הוא יצורים פּוֹיקִילוֹתרמיים. מקור המילה מיוונית:פויקילוס= מגוון, תרמוס= חום. אלה בעלי חיים אשר חום גופם אינו קבוע ומשתנה בהתאם לטמפרטורת הסביבה. העלאת חום גופם מותנית בזמינות וביכולת לנצל מקורות חום חיצוניים ולכן נקראים גם אקטותרמיים (אקטוס =מבחוץ).^[1]מקור החום העיקרי שלהם הוא השמש. מצב זה קיים בכל חסרי החוליות ושלוש מחלקות של חוליתניים: דגים, דו-חיים וזוחלים.

טמפרטורת הגוף קובעת את קצב התהליכים הביוכימיים בתאי הגוף, לכן גם ביצורים פויקילותרמיים יש צורך בוויסות מסוים של טמפרטורת הגוף, אותו הם מבצעים באמצעים שונים. בגלל תלותם בתנאים סביבתיים, רבים מהאקטותרמיים איטיים בתנועותיהם בלילה ובשעות הבוקר המוקדמות^[1]ופעילותם מתגברת כאשר טמפרטורת הגוף מגיעה לטמפרטורה האופטימלית לאנזימים בגוף.

אצל מרבית הדגים טמפרטורת הגוף קרובה לזו של המים סביבם, מה שמסתכם בטמפרטורת גוף קבועה למדי, במשך כל עונה. בגלל שהדגים חיים במים קרירים או קרים ממש, קצב המטבוליזם שלהם איטי. הטמפרטורה המועדפת של סרטנים ושל השמך יכולה להשתנות במהלך היום, והטמפרטורה המועדפת של הקרפדה משתנה בהתאם למצבה התזונתי.^[2] הצרכים המשתנים הללו נענים על ידי תזוזתם ממקום למקום.

התאמות בזוחלים

מינים מסוימים של זוחלים הם בעלי תכונות אנטומיות המאפשרות להם ניצול משופר של אנרגיית השמש. אחת מהן היא שטח פנים גדול יחסית למסת הגוף. תכונה זו מאפשרת קליטה מהירה של חום או איבוד מהיר שלו, במקרה הצורך. מקרה ייחודי של התאמה נמצא אצל חרדון מצוי. זו מתבטאת בשינוי צבע הגוף בשעות שונות של היום. בבקרים גופו כהה יותר ונע בין אפור לשחור ממש, לקליטה מרבית של קרינה. בהמשך היום ילך צבעו ויתבהר עד שייעשה לאפור-צהבהב, בשעות הצהריים. השינוי בצבעים עונה על הצורך של החרדון ללווסת את חום גופו לטמפרטורה אופטימלית, כדי להיות מסוגל לבצע פעילות^[3]. התאמה אנטומית נוספת של זוחלים לתנאי סביבתם היא קיום שכבת שומן תת-עורית, לצמצום איבוד מים מגופם. תכונה זו חשובה מאחר שרוב הזוחלים הם יצורים יבשתיים, וחלק מהם חיים באזורים צחיחים.

אולם, בעיקר נמצא התאמות התנהגותיות^[4]:

התנהגויות לחימום הגוף:

- רביצה בשמש, אצל פעילי יום- קליטה של חום ממשטח חם, כגון קרקע שחורה (שאגרה חום במהלך היום), אצל פעילי לילה

- נחשים מסתלסלים על מנת לשמר את חום הגוף ונפתחים כדי להתקרר.

התנהגויות לקירור הגוף:

- עמידה על קצות האצבעות (אצל לטאות למיניהן)

התנשמות בפה פתוח - הלחתה

- הרעדת הגרון בפה פתוח - אידוי מהיר של מים וקרור מערכת הנשימה

חיפוש צל

- טיפוס על עץ גבוה

זוחלים החיים באזורים בעלי אקלים מתון מקיימים תרדמת חורף, המתבטאת בחוסר פעילות והאטה משמעותית של המטבוליזם. בתקופה זו הם מאבדים עד 10% ממשקל גופם, למרות שאינם ניזונים. מנגד, קיימת "תרדמת קיץ", להקטנת פעילות בעונה היבשה, לשימור מים. היא מתרחשת כאשר טמפרטורת הסביבה גבוהה מאד או במצב של בצורת. בתרדמת הקיץ הזוחל יאבד ממשקל גופו, בגלל אובדן מין ומלחים.^[4]

השרדות מתחת לנקודת הקפאון

מקרה מעניין הוא זה של צפרדע העצים מצפון אמריקה (Rana sylvatica). בהיותה שייכת לדו-חיים, היא יצור פויקילותרמי. כאשר טמפרטורת הסביבה מתחילה לרדת, בתוך תאיו של גוף הצפרדע מתחיל להצטבר שתנן וסוכר (שמגיע מהכבד).שני חומרים אלה משמשים כמעכבי קפאון, וכאשר הטמפרטורה בחוץ יורדת הרבה מתחת ל-0 מעלות, הצפרדע מתחילה לקפוא, אך בגלל תוכן התאים לא נוצרים גבישים העלולים לקרוע את התאים^[5]. התהליכים המטבוליים של הצפרדע עוצרים וליבה מפסיק לפעום. כאשר מגיע האביב והטמפרטורה הסביבתית עולה, הלב חוזר לפעום והצפרדע שבה לפעילות מלאה.^[5]דוגמה נוספת של יצור פויקילותרמי השורד בטמפרטורת קיפאון הוא זחל של עש הדובון הארקטי הצמרי

( Gynaephora groenlandica). זחל זה אמור לאכול, להתגלם ולהפוך לבוגר-פרפר. אולם, באזור הארקטי, הקיץ קצר מאד והזחל אינו יכול לקבל מספיק מזון כדי להגיע לשלב הגולם. לכן, כאשר מגיע החורף, המיטוכונדריה בתאיו מתפרקים ונוצר גליצרול, המשמש כחומר מונע קיפאון. בעזרת חומר זה, העש קופא מבלי שבתאיו ייווצרו גבישי קרח מפרקי תאים. כאשר חוזר הקיץ, בתאי העש נוצרים שוב המיטוכונריה והוא חוזר לפעילות רגילה. תופעה זו יכולה לחזור על עצמה 14 פעם, במשך 14 שנה, עד שהעש מגיע לשלב הגולם.^[5]