ברנדה מילנר
ברנדה מילנר (באנגלית: Brenda Milner; נולדה ב-15 ביולי 1918) היא נוירופסיכולוגית קנדית הידועה כאחת מהחלוצות בתחום. בעבודותיה חקרה את השפעת הפגיעה במוח בבני אדם ופרימטים על הפעילות הרגשית והאינטלקטואלית שלהם. בנוסף השוותה בין עבודות ידועות על המוח של בעלי חיים לבין עבודות על מוח האדם. עבודותיה איפשרו למנתחים להימנע מלפגוע בחיי אדם בעת ניתוחי מוח. ד"ר מילנר ידועה כחלוצה בתחום חקר יכולות קוגניטיביות והזיכרון. בתחום זה התמקדה בבדיקה של השפעת הפגיעה במוח על הזיכרון.
 | |
| לידה | 15 ביולי 1918 (בת 105) מנצ'סטר, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד  |
|---|---|
| ענף מדעי | נוירופסיכולוגיה |
| מקום מגורים | מונטריאול |
| מקום לימודים |
|
| מנחה לדוקטורט | דונלד הב |
| מוסדות | אוניברסיטת מקגיל |
| פרסים והוקרה |
|
| בן או בת זוג | Peter Milner |
  | |
ביוגרפיה
ד"ר מילנר נולדה להורים מוזיקאים מצליחים, אך לא התעניינה כלל בעולם המוזיקה.[1] בגיל 18 היא קיבלה מלגה באוניברסיטת קיימברידג' והחלה בלימודי מתמטיקה. כעבור זמן קצר הבינה שנושא זה פחות מתאים לה והחלה ללמוד פסיכולוגיה. היא סיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה ניסויית בשנת 1939. בזמן מלחמת העולם השנייה ד"ר מילנר שירתה בצבא הבריטי, במהלך שירותה היא הייתה בצוות שניסח מבחנים למיון של טייסי הפצצות וטייסי קרב.[2][3][4] בשנת 1941 פגשה את בעלה, פיטר מילנר, אשר שירת איתה בצוות במהלך השירות הצבאי.
מחקר
בשנת 1954 ד"ר מילנר פרסמה מאמר בשם: "התפקוד האינטלקטואלי של האונה הרקתית", במאמר זה היא הראתה לראשונה שפגיעה באונה הרקתית יכולה להביא לפגיעה ושינוי בתפקוד הרגשי והאינטלקטואלי בבני אדם ופרימטים.[5] מחקרה גרם למנתחי מוח רבים לשנות את דרכי ניתוחיהם כאשר הבינו את הפגיעה אשר הם עלולים לגרום למנותחים.[6] במהלך ניסיונה של ד"ר מילנר להבין את פעולת הזיכרון היא נפגשה עם הנרי מולייסון (אנ') (הידוע בכינויו H.M.) שממנו הוסר בניתוח איבר ההיפוקמפוס, לאחר שפרצו משם התקפים אפילפטיים רבים שהקשו על תפקודו היומיומי. הסרת האיבר גרמה לכך שמולייסון איבד את יכולתו לזכור אירועים חדשים שקרו בסביבתו. במהלך פגישותיהם, ד"ר מילנר למדה כי H.M. מסוגל להתרכז במשימה ספציפית רק אם דעתו לא מוסחת באמצע. ד"ר מילנר הציגה בפניו מבחן שבו הוא היה צריך לעקוב אחרי קו בצורת כוכב כאשר הוא משתמש במראה כדי לראות את פעולתו. משימה זו ידועה בכך שנראה בה שיפור ניכר עם הזמן בעקבות למידה של המוח. כאשר ד"ר מילנר ביצעה שוב על H.M. את אותו מבחן נראה כי למרות שלא זכר כלל שביצע את המבחן בעבר ניכר שיפור ולמידה של הפעולה אצלו, ניסוי זה הוכיח שלא אותם חלקים במוח אחראים על למידה (זיכרון מרומז) ועל זיכרון (זיכרון מפורש). בנוסף היא גילתה שהליקויים שלו באו לידי ביטוי בקושי ליצור תאי זיכרון חדשים (זיכרון לטווח קצר והתגבשות זיכרון) ובקושי לקרוא מידע מתאי מידע הקיימים במערכת (שליפה).[7][8]
לד"ר מילנר הייתה תרומה משמעותית בהבנת תפקיד האונה הרקתית בעיבוד הזיכרון וארגון המידע.
פרסים
ד"ר ברנדה מילנר זכתה במספר תארים ופרסים במהלך חייה:
- פרס על עבודתה בנוירופסיכולוגיה מהחברה המלכותית הבריטית, מהחברה המלכותית הקנדית ומהאקדמיה הלאומית במדעים (ארצות הברית)[9][6]
- פרס בלזן על עבודתה בנושא מדעי המוח קוגניטיביים
- פרס קוולי במדעי המוח[6] - 2014
- פרס דן דייוויד
- פרס פרל מייסטר גרינגרד
- פרס מפעל החיים על שם נורמן א. אנדרסון
- פרס גולדמן רקיק על הישגיה במדעי המוח הקוגניטיביים
- פרס המצוינות של NSERC
- תואר גאירדנר הבינלאומי
קישורים חיצוניים
- על ברנדה מילנר, באתר הפסיכולוגיה הקנדי (באנגלית)
- מחקרה החלוצי של ברנדה מילנר בנושא הזיכרון שעליו קיבלה את פרס pearl meister Greengard (באנגלית)
- "אגדת המדעים ברנדה מילנר", כתבה באתר GEN (באנגלית)
- על ברנדה מילנר, באתר "קנדים למען מחקרי בריאות" (באנגלית)
- היסטורית מדעי המוח באוטוביוגרפיות, עמ' 276: פרק על ברנדה מילנר (באנגלית)