בתי יהודים

ערב ליל הבדולח ביקש הרמן גרינג להחריף את בידוד היהודים בגרמניה ולהקים גטאות בגרמניה. ריינהרד היידריך התנגד בטיעון שהגטו יישא אופי פלילי ויתפתחו בו מגפות. כאמצעי ביניים נוצרה התפיסה של "בתי יהודים" שבהם חויבו לגור יהודים, ורק יהודים, במגבלות רבות.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, וביתר שאת לאחר תחילת הפצצות בעלות הברית על גרמניה, הוחרף משבר הדיור ועל כן זורז סילוק היהודים מדירותיהם וריכוזם בבתי היהודים. למשל, בקיץ 1940 רוכזו יהודי ויסבאדן בבתי יהודים.^[2] בנובמבר 1941 היו בברמן לפחות 20 בתי יהודים.^[3] מקומות מגוריהם של היהודים נרשמו, וכן היהודים. מהלך זה סייע לגירוש היהודים למזרח, החל מסוף 1941. בתחילת 1942 הצטוו היהודים בגרמניה לתלות ציור או תו של מגן דוד שחור על נייר לבן בכניסה לבית. בהמשך הוקמו שיכוני יהודים מיוחדים, כהכנה לגירוש למזרח. בין היתר הוקמו שיכונים כאלה באזור מינכן, דרזדן, קלן ובמקומות נוספים.

בתחילה לא אולצו יהודים למחצה לעבור ל"בתי יהודים". משנת 1942 קובצו גם הם בבתים נפרדים, אך רובם שרדו בשואה. יהודים שהיו נשואים ללא יהודים, לא אולצו להיכלא בבתים אלה (למשל ויקטור קלמפרר שהיה נשוי לנוצרייה).

• הגימנסיה היהודית על שם משה מנדלסון

• מאמר על "בתי יהודים" בגרמניה, באתר יד ושם
• אזכור ריכוזם של יהודים בבתי יהודים בוויסבאדן, בתערוכה אודות ויסבאדן באתר יד ושם