גבול איראן–עיראק

הגבול מתחיל בצפון במשולש גבולות עם טורקיה. לאחר מכן הוא ממשיך דרומה בזיגזג דרך הרי זגרוס לכיוון דרום-מזרח, למעט קטעים קצרים בהם הוא מנצל נהרות (כגון נהר דיאלא) ובליטה של שטח עיראקי ממזרח לסולימאניה. ממזרח לאל-אמארה נפסקים הקווים הבלתי סדירים, והגבול ממשיך דרומה דרך ארבעה קווים ישרים דרך ביצות עד לנהר אל-חיין. הגבול עוקב אחרי נהר זה לזמן קצר עד לשט אל-ערב, ועוקב אחרי דרך העמק שלו עד המפרץ הפרסי.

התקופה העות'מאנית (1500–1920)

האימפריה העות'מאנית כבשה חלק גדול מעיראק של היום מהאימפריה הספווית הפרסית ב-1555. המלחמה הסתיימה בשלום עמאסיה, באמצעותו אושר השלטון העות'מאני במסופוטמיה.^[2] השליטה העות'מאנית במסופוטמיה התחזקה בעקבות המלחמה העות'מאנית–ספאווית 1623–1639, שהסתיימה בהסכם זוהאב,^[3][4][5][6] שקבע כי הגבול בין שתי האימפריות יעבור בין הרי זגרוס לחידקל, אם כי הוא לא שורטט במדויק.^[7]

במהלך המלחמה העות'מאנית–הוטקית (1722–1727) פלשו העות'מאנים לאיראן בברית עם רוסיה, והשיגו חלקים נרחבים מצפון-מערב איראן בהסכם המדן.^[7] מלחמה נוספת באה בעקבותיה בשנות ה-40 של המאה ה-18, אשר הסתיימה בחוזה קרדן ב-1746, אשר החזיר לאיראן את המחוזות המערביים והחזיר את הגבול לזה מהסכם זוהאב.^[7][8]

המלחמה העות'מאנית-פרסית (1821–1823) הסתיימה עם החתימה על הסכם ארזורום הראשון, שאישר מחדש את גבול זוהאב.^[9][10][7] ועדת גבול שבה היו מעורבים פקידים איראנים, עות'מאניים, רוסים ובריטים סייעה בתיחום הגבול, וכתוצאה מכך הסכם ארזורום השני מ-1847 אשר אישר את גבול זוהאב עם כמה שינויים קטנים.^[11][7] האמנה החדשה העלתה לראשונה את סוגיית נתיב המים שט אל-ערב. הגבול נקבע בגדה המזרחית של הנהר כך שכל נתיב המים נשאר בשליטה עות'מאנית, אך "לכלי שיט פרסיים תהיה הזכות לנווט בחופשיות ללא צורך בקבלת רשות או הפרעה".^[7] ועדת הגבול חידשה את עבודתה בשנים הבאות, ולאחר עבודה רבה ומחלוקת קרטוגרפית הופקה מפה מפורטת ב-1869.^[7]

למרות עבודת הוועדה נמשכו המחלוקות בנוגע לגבול המדויק. העות'מאנים ואיראן הסכימו לעבוד על תיחום מדויק יותר ב-1911 על פי דרישת רוסיה ובריטניה, שלשתיהן היו שאיפות קולוניאליות באזור.^{[7][12][13][14]} מנובמבר 1913 עד אוקטובר 1914 ייסדה הוועדה את פרוטוקול קונסטנטינופול, שסיפק תיחום מפורט של הגבול כולו ואישר את השליטה העות'מאנית בשט אל-ערב.^[7] באופן כללי הקו היה אמור לעקוב אחר הגדה המזרחית של נתיב המים, למעט באזור המקיף את העיירה האיראנית ח'וראמשהר, שם הוא היה אמור לעבור בדרך העמק.^[7] ועדת הגבול סקרה את הגבול על הקרקע, תחמה אותו בעמודים והפיקה סדרה מפורטת של מפות המתארות את הגבול המאושר.^[7]

עיראק קולוניאלית ועצמאית (1920–הווה)

במהלך מלחמת העולם הראשונה הצליח המרד הערבי, שנתמך על ידי בריטניה, לסלק את העות'מאנים מרוב המזרח התיכון. כתוצאה מהסכם סייקס–פיקו האנגלו-צרפתים משנת 1916 השיגה בריטניה את השליטה בווילאייטים העות'מאניים מוסול, בגדאד ובצרה, אותם ארגנה לעיראק המנדטורית ב-1920.^[7] הגבול העות'מאני-איראני לשעבר נשמר, ויצר את הגבולות בין איראן לעיראק ולטורקיה, הרפובליקה החדשה שהוקמה ב-1923.^[7] עיראק קיבלה עצמאות ב-1932.^[7]

איראן ערערה על הגבול ב-1934 בפני חבר הלאומים, כאשר תוקף הסכם ארזורום ופרוטוקול קונסטנטינופול הוטלו בספק.^[7] הסכסוך הוכרע בשנת 1937, בהתאם לקווים הכלליים של הגבול הישן, למעט האזור שמסביב לעיירה האיראנית אבאדאן, שם הועבר הגבול מהגדה המזרחית לדרך העמק, כפי שנעשה בסביבות ח'וראמשהר עשרים שנים קודם לכן.^[7][15]

הערעור אמנם פתר את התלונות הגדולות של איראן, אך היא לא הצליחה להגיב לסוגיית חופש הניווט בשט אל-ערב. הנושא התעורר בעשורים הבאים, כאשר עיראק אימצה מדיניות חוץ אסרטיבית יותר בשנות ה-70 בעקבות עלייתו של סדאם חוסיין. בשנת 1969 ביטלה איראן את האמנה משנת 1937, וכתוצאה מכך התעוררו התנגשויות בין המדינות בשנים 1974–1975.^[15][16][17] כנקמה תמכה עיראק בבדלנים ערבים בפרובינציית ח'וזסתאן העשירה בנפט, ואיראן תמכה במורדים הכורדים בעיראק.^[18] בהסכם אלג'יר, הסכם שלום שנחתם ב-6 במרץ 1975, התחייבו שני הצדדים לתחום את הגבול, הן ביבשה והן בשט אל-ערב, בהתבסס על הסכם ארזורום ופרוטוקול קונסטנטינופול.^[7][19] הסכם נוסף נחתם בבגדאד באותה שנה, המאשר את הסכם אלג'יר, יחד עם מפות המסמנות את הגבול.^[7]

היחסים התקררו שוב ב-1979, כאשר סדאם חוסיין נכנס רשמית לתפקידו והשאה האיראני הופל במהפכה האיראנית והוחלף בתאוקרטיה שיעית תחת האייתוללה רוחאללה ח'ומייני. ב-1980 פלשה עיראק לאיראן, והובילה למלחמת איראן–עיראק בת שמונה השנים.^[20] כמעט כל המלחמה הקרקעית נערכה בסמיכות לגבול הבינלאומי, אם כי הסכסוך הביא לקיפאון ולאחר סיום הלחימה לא בוצעו שינויים בגבול.^[21] היחסים כוננו מחדש ב-1990 והשתפרו משמעותית מאז הפלת סדאם חוסיין ב-2003.

ישנם ארבעה מעברי גבול בין איראן לכורדיסטן העיראקית: פרוויז (בסולימאניה/כרמאנשאה),^[22] חאג'י אומרן (במחוז ארביל), בשמק (בכורדסתאן/סולימאניה),^[23] ומ-2016 בסייראן באן בסולימאניה.

ישנם מעברי גבול בין שאר חלקי עיראק לאיראן בחוסרווי/מנזריה,^[24] מהראן/זורבטייה,^[25] חזבה/אל שייב, שלמצ'ה וסומר/מנדלי.^[26][23]

• יחסי איראן–עיראק
• מלחמת איראן–עיראק
• גבול איראן–טורקיה
• גבול כווית–עיראק